לואי טוסו – הנין שהקים רשת מוזיאוני שעווה מתחרה לסבתא רבתא

לואי טוסו (Louis Tussaud, 1869-1938) היה נינה של מארי טוסו, מייסדת מאדאם טוסו. אחרי שנדחק הצידה בעסק המשפחתי הוא פרש והקים רשת מוזיאוני שעווה מתחרה הנושאת את שם המשפחה. הרשת שלו מופעלת כיום על ידי ריפליס, עם סניפים במפלי הניאגרה, סן אנטוניו, אזור דאלאס, ניופורט ופטאיה - ואין לה שום קשר עסקי למאדאם טוסו.

זו אחת הדרמות המשפחתיות המסקרנות בעולם האטרקציות: שני מותגי שעווה עולמיים, שניהם נושאים את השם טוסו, שנולדו מסכסוך ירושה מקצועי בלונדון של סוף המאה ה-19. מי שמטייל בעולם ורואה שלט "Louis Tussaud's" ליד מפלי הניאגרה או מול האלמו בסן אנטוניו תוהה בצדק - האם זה "הטוסו האמיתי"? התשובה מורכבת ומרתקת בהרבה ממה שנדמה.

הנה הסיפור המלא: הכישרון שלא זכה להכרה, המוזיאון שנשרף חצי שנה אחרי שנפתח, האימפריה שנבנתה מחדש בעיירת נופש אנגלית, והאירוניה ההיסטורית שבסופה המוזיאון של לואי הפך בעצמו... למאדאם טוסו.

מי היה לואי טוסו - נין בשושלת של פסלי שעווה

לואי ג'וזף טוסו נולד בשנת 1869 לתוך המשפחה המפורסמת ביותר בעולם השעווה. סבתא רבתא שלו, מארי טוסו, נמלטה מצרפת אחרי המהפכה עם אוסף מסכות המוות שלה, נדדה עשרות שנים ברחבי בריטניה והקימה בלונדון את המוזיאון שהפך לשם דבר עולמי. אם הסיפור שלה חדש לכם, שווה להכיר קודם את הרקע המלא של מאדאם טוסו - כי בלעדיו אי אפשר להבין את גודל הדרמה של הנין.

שושלת שבה כולם מפסלים

אצל משפחת טוסו פיסול שעווה לא היה מקצוע - הוא היה ירושה. בניה של מארי, ג'וזף ופרנסיס, המשיכו את המוזיאון אחרי מותה, והנכדים והנינים גדלו בין דוודי השעווה, תבניות הגבס ותלתלי השיער האמיתי שהוחדרו לקרקפות הדמויות שערה אחר שערה. לואי למד את המלאכה מבפנים, בסטודיו של המוזיאון המשפחתי ברובע מרילבון, ונחשב לפסל מוכשר בזכות עצמו. מלאכת בניית דמות שעווה לא השתנתה מהותית מאז ימיו - תהליך שנמשך חודשים, ומי שסקרן כמה עולה לבנות דמות שעווה אחת יגלה שמדובר בהשקעה של הון קטן גם היום.

הכישרון שלא הספיק

הבעיה של לואי לא הייתה מקצועית אלא משפחתית. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 עבר המוזיאון טלטלה עסקית: הוא אוגד כחברה בע"מ ונמכר למשקיעים חיצוניים. בתוך הסדר הכוחות החדש מונה דווקא אחיו של לואי, ג'ון תיאודור טוסו, לאמן הראשי ולמנהל האמנותי של המוזיאון. ג'ון תיאודור היה פסל מבריק בזכות עצמו, אבל עבור לואי המשמעות הייתה ברורה: בעסק שנושא את שם המשפחה שלו, הוא תמיד יהיה מספר שתיים. בגיל 21 בערך, צעיר, בטוח בעצמו ופגוע, הוא קיבל את ההחלטה שתלווה אותו כל חייו - לצאת לדרך עצמאית ולהתחרות במוזיאון של סבתא רבתא שלו חזיתית.

הפרישה הגדולה: מוזיאון מתחרה ברחוב ריג'נט - והשריפה

לואי לא בזבז זמן ולא ניסה להסתיר את כוונותיו. בערב חג המולד של שנת 1890 הוא פתח מוזיאון שעווה משלו בכתובת יוקרתית במיוחד - 207 ריג'נט סטריט (Regent Street), אחד מרחובות הקניות המפוארים של לונדון, במרחק נסיעה קצרה בלבד מהמוזיאון המשפחתי במרילבון. השם על השלט? "Louis Tussaud's". המסר לענף כולו היה חד: יש עכשיו שני טוסו בלונדון.

הימור עסקי מול אימפריה מבוססת

צריך להבין את גודל החוצפה העסקית: מאדאם טוסו של אותה תקופה הייתה מוסד לונדוני אדיר, עם עשרות שנות מוניטין, אולמות ענק וחדר האימים המפורסם. לואי העמיד מולה מיזם צעיר שנשען על שני נכסים בלבד - הכישרון שלו כפסל, והשם שעל תעודת הלידה שלו. עיתוני התקופה עקבו בסקרנות אחרי התחרות המשפחתית, והמוזיאון החדש אכן משך קהל סקרן בחודשיו הראשונים.

עשרים ושישה שבועות - וסוף

ואז הגיעה הקטסטרופה. ב-20 ביוני 1891, פחות מחצי שנה אחרי הפתיחה החגיגית, פרצה שריפה בבניין ברחוב ריג'נט וכילתה את המוזיאון על כל תכולתו. דמויות שעווה הן חומר בעירה כמעט מושלם - שעווה, בדים, שיער ועץ - וכשהאש הגיעה אליהן לא נותר מה להציל. לואי איבד בלילה אחד את ההשקעה, את האוסף ואת הבמה הלונדונית שלו. אדם אחר היה חוזר בראש מורכן לעסק המשפחתי. לואי טוסו ארז את הכלים, ואת העיקשות, והתחיל לחפש קהל חדש - הרחק מלונדון ומהצל של המשפחה.

בלקפול: האימפריה שקמה מהאפר - והאירוניה ההיסטורית

את הבית האמיתי שלו מצא לואי דווקא בצפון אנגליה. בשנת 1900 הוא הגיע לבלקפול (Blackpool), עיירת החוף שהייתה אז בירת הנופש של מעמד הפועלים הבריטי - מיליוני מבקרים בעונה, טיילת שוקקת, מגדל ברזל בהשראת אייפל ותיאבון אינסופי לבידור. עבור מוזיאון שעווה עממי זה היה קהל מושלם, ולואי פתח שם תערוכה שהלכה וגדלה, עד שהתבססה במבנה משלה על הטיילת המרכזית, מול הים.

מוזיאון שהפך למוסד מקומי

לואי טוסו'ס של בלקפול פעל עשרות שנים ארוכות והפך לחלק מהנוף של העיירה - תחנת חובה בין רכבת ההרים לדוכני הסוכר על מקל. הוא מעולם לא התיימר להתחרות בברק הלונדוני של מאדאם טוסו; הוא היה גרסה עממית, לפעמים מוזרה, לפעמים מיושנת בקסם משלה, של אותו רעיון. גם אחרי מות לואי המשיך המוזיאון לפעול תחת שמו, והשם "Louis Tussaud's" נדד לאתרי נופש נוספים - כולל סניף בגרייט יארמות' שזכה לתהילה עולמית מהסוג ההפוך: מבקרים נהרו אליו במיוחד בגלל דמויות השעווה הלא-מוצלחות שלו, שהפכו לבדיחה בריטית מתגלגלת ולפולחן אינטרנטי של ממש עוד לפני עידן הרשתות החברתיות.

הטוויסט שסוגר את המעגל

וכאן מגיעה האירוניה שההיסטוריה כתבה בעצמה: אחרי יותר ממאה שנות פעילות נסגר המוזיאון של בלקפול, נרכש בעסקת ענק מקומית - וזמן קצר לאחר מכן נפתח מחדש באותו מבנה בדיוק, הפעם תחת המותג מאדאם טוסו בלקפול, בניהול קבוצת מרלין המפעילה את הרשת העולמית. המוזיאון שהקים הנין המורד כהתרסה נגד העסק המשפחתי הפך, בסופו של דבר, לסניף של אותו עסק משפחתי בדיוק. קשה לחשוב על סגירת מעגל מושלמת יותר - או אכזרית יותר.

מאדאם טוסו מול לואי טוסו - מה באמת ההבדל בין הרשתות

מי שמתבלבל בין שני המותגים נמצא בחברה טובה - הבלבול הזה בן יותר ממאה שנה, וסביר שהוא מעולם לא הזיק לאף אחד מהצדדים. אבל ההבדלים אמיתיים ומשמעותיים, וכדאי להכיר אותם לפני שקונים כרטיס.

בעלות ואסטרטגיה שונות לגמרי

מאדאם טוסו שייכת לקבוצת מרלין הבריטית, מפעילת פארקי ענק, והיא רשת גלובלית עם סניפים בעשרות ערים - מלונדון ועד סינגפור. לואי טוסו'ס, לעומתה, שייכת כיום לריפליס (Ripley Entertainment), החברה שמאחורי מוזיאוני "תאמינו או לא", והיא פועלת בעיקר באתרי תיירות עממיים בצפון אמריקה ובתאילנד. אין שום קשר עסקי, משפטי או תפעולי בין הרשתות - רק שם משפחה משותף וסכסוך עתיק.

סגנון: הייטק נוצץ מול קלאסיקה נוסטלגית

מאדאם טוסו של ימינו היא חוויה מופקת לעילא: אזורים אינטראקטיביים, שיתופי פעולה עם אולפני קולנוע, דמויות שמתחלפות בקצב הסלבריטאים. הסניפים המרשימים ביותר שלה מתוארים בהרחבה ברשימת חמשת מוזיאוני מאדאם טוסו המיוחדים בעולם. סניפי לואי טוסו מציעים משהו אחר - חוויה קלאסית יותר של גלריות נושא, מהיסטוריה ומלוכה ועד קולנוע וגיבורי-על, באווירה שמזכירה את מוזיאוני השעווה של פעם. יש מי שיקרא לזה מיושן; מטיילים רבים מדווחים שדווקא זה הקסם - פחות המולה, פחות תורים, ויותר חופש להסתובב בקצב שלכם.

מחיר וקהל

כלל אצבע שעובד כמעט בכל עיר: כרטיס ללואי טוסו זול משמעותית מכרטיס למאדאם טוסו, והביקור קצר יותר - בסביבות שעה מול שעתיים ויותר. למשפחות עם ילדים שמחפשות עצירה מהנה בין אטרקציות, זו נקודה חשובה לטובת הרשת הקטנה.

איפה פוגשים את השם לואי טוסו כיום - מפת הסניפים

הרשת שנושאת את שמו של לואי פועלת כיום תחת ריפליס בחמישה מוקדים עיקריים, כולם באתרי תיירות מובהקים. הנה המפה המלאה:

צפון אמריקה - הלב של הרשת

• מפלי הניאגרה, קנדה - סניף הדגל, על שדרת ויקטוריה צעדים ממתחם קליפטון היל התוסס. מעל 100 דמויות בגלריות נושא, והוא הנגיש ביותר למטיילים ישראלים.
• סן אנטוניו, טקסס - ממוקם בנקודה תיירותית מושלמת: מול מתחם האלמו ההיסטורי, בשילוב עם אטרקציות ריפליס נוספות באותו בניין.
• גרנד פריירי, מטרופולין דאלאס - "ארמון השעווה" של הרשת, מבנה בסגנון מזרחי בולט לצד כביש מהיר, שחולק קורת גג עם מוזיאון "תאמינו או לא".
• ניופורט, אורגון - הסניף הקטן והוותיק שעל חוף האוקיינוס השקט, במתחם התיירות של מזח העיירה.

אסיה - הזרוע התאילנדית

• פטאיה, תאילנד - הסניף האסייתי היחיד, פופולרי מאוד בקרב מטיילים ישראלים שממילא מבלים בעיר, עם דגש על דמויות מהתרבות התאית והאסייתית לצד הקלאסיקות ההוליוודיות.

שימו לב לניואנס חשוב: מוזיאון השעווה על שם ג'וזפין טוסו בהוט ספרינגס שבארקנסו, למרות השם, אינו חלק מהרשת - עוד ענף בסבך המותגים שצמח סביב שם המשפחה המצליח בהיסטוריה של עולם השעווה.

הסניף המפורסם: לואי טוסו במפלי הניאגרה

אם תפגשו את המורשת של לואי טוסו במקום אחד - כנראה שזה יהיה בניאגרה. הסניף הקנדי הוא הגדול והמושקע ברשת, והוא יושב בדיוק במקום הנכון: על שדרת ויקטוריה, בלב מתחם הבידור שסביב קליפטון היל, במרחק הליכה קצרה מנקודות התצפית על המפלים.

מה מחכה בפנים

המוזיאון פרוס על פני גלריות נושא עם למעלה מ-100 דמויות: אגף מוזיקה עם אגדות פופ ורוק, שטיח אדום הוליוודי, אזור גיבורי-על, פינת אימה קלאסית וחללים אינטראקטיביים שנבנו בשביל מצלמה - בין הדמויות המוצגות כיום אפשר למצוא כוכבי ענק מהמוזיקה והקולנוע, והתפאורות מזמינות טיפוס, ישיבה והצטלמות בלי מחיצות זכוכית. הפירוט המלא על הגלריות, השעות והאזור נמצא אצלנו בעמוד הייעודי על לואי טוסו במפלי הניאגרה.

כרטיסים - ואיך חוסכים

בקופה המחיר כמעט תמיד יקר יותר, והמלצת הקבע היא להזמין מראש: כרטיס כניסה ללואי טוסו בניאגרה עם ביטול גמיש, או לחלופין כרטיס דיגיטלי דרך Tiqets שמציגים ישירות בכניסה. שווה להשוות בין השניים ברגע ההזמנה - הפערים משתנים לפי עונה.

הזווית הישראלית

ניאגרה היא טיול יום קלאסי מטורונטו, יעד שאליו מגיעים בקלות מתל אביב בטיסות ישירות או עם עצירה אחת. רוב הישראלים מקדישים למפלים יום-יומיים, והערב על קליפטון היל הוא בדיוק הזמן שבו מוזיאון שעווה נכנס לתמונה - אחרי שסיימתם עם הספינה והתצפיות. חובבי הז'אנר ימצאו באותו רחוב ממש גם את מוזיאון השעווה מובילנד, ותחרות השעווה המקומית הזו - שתי רשתות מתחרות באותה שדרה - היא כמעט מחווה היסטורית ללואי עצמו.

טיפים ממבקרים אמיתיים - מה כדאי לדעת לפני שנכנסים

מדיווחי מטיילים ברשתות החברתיות ובפורומים של חובבי מוזיאוני שעווה מצטיירת תמונה עקבית למדי של חוויית לואי טוסו - והיא שונה מספיק ממאדאם טוסו כדי להצדיק הכנה קטנה מראש.

תזמון הוא הכל

מבקרים בניאגרה מדווחים שהמוזיאון כמעט ריק בשעות הבוקר ולפני הצהריים - זה הזמן לצילומים נקיים בלי אנשים ברקע. בשעות הערב, כשקליפטון היל מתמלא, גם המוזיאון מתמלא בהתאם. בימי גשם ובימי חורף קפואים במפלים הוא הופך למקלט מבוקש, אז דווקא יום שמש הוא הימור טוב לביקור שקט.

המצלמה היא חלק מהחוויה

בניגוד למוזיאונים שבהם שומרים על מרחק, כאן התפאורות בנויות להשתתפות: מבקרים מציינים לטובה את האפשרות לגעת, להתיישב ולהשתלב בסצנות - כולל פינות צילום מעוצבות שנבנו בדיוק בשביל זה. טיפ שחוזר שוב ושוב: להגיע עם סוללה טעונה ולצלם וידאו קצר בכל גלריה, כי חלק מהאפקטים מצחיקים הרבה יותר בתנועה.

תיאום ציפיות הוגן

חשוב לומר ביושר: רמת הדיוק של הדמויות אינה אחידה. חלקן מרשימות באמת, אחרות עוררו במשך השנים חיוכים - ומדיווחי מבקרים עולה שדווקא הדמויות הפחות מוצלחות הופכות לתמונות הכי משעשעות של הביקור. מי שמגיע בראש הזה נהנה פי כמה. ביקור טיפוסי אורך בין 45 דקות לשעה וחצי, מה שהופך את המוזיאון לעצירת ביניים מושלמת ולא לאטרקציה של חצי יום.

שילובים חכמים

ריפליס מפעילה בניאגרה ובסן אנטוניו כמה אטרקציות באותו אזור, ומבקרים ממליצים לבדוק בקופות חבילות משולבות - לרוב זול יותר מלקנות כל כניסה בנפרד. את המחירים המדויקים בודקים באתר הרשמי או בפלטפורמות הכרטיסים ביום ההזמנה.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• לואי טוסו ומאדאם טוסו הן שתי רשתות נפרדות לחלוטין - אין ביניהן שום קשר עסקי, רק שם משפחה משותף וסכסוך משפחתי היסטורי
• הרשת של לואי מופעלת כיום על ידי ריפליס (Ripley Entertainment) - החברה שמאחורי מוזיאוני "תאמינו או לא"
• הסניף המפורסם והגדול ביותר נמצא במפלי הניאגרה, במרחק הליכה מקליפטון היל ומנקודות התצפית
• ביקור בסניף לואי טוסו קצר וזול יותר מביקור במאדאם טוסו - בסביבות שעה, וזה חלק מהקסם
• המוזיאון המקורי של לואי בבלקפול הפך באירוניה היסטורית לסניף מאדאם טוסו
• כרטיסים אונליין מראש כמעט תמיד זולים יותר מהקופה - שווה להשוות בין הפלטפורמות ביום ההזמנה

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להתבלבל בין הרשתות ולחשוב שקניתם כרטיס למאדאם טוסו - בדקו את השם המלא על הכרטיס לפני ההזמנה
• לצפות לחוויית הייטק כמו במאדאם טוסו - הסגנון כאן קלאסי ונוסטלגי, ומי שמגיע עם ציפיות נכונות נהנה הרבה יותר
• לקנות כרטיס בקופה בלי לבדוק מחירים אונליין - הפער יכול לממן ארוחת צהריים
• להגיע בשעות הערב העמוסות של קליפטון היל כשאפשר ליהנות מהמוזיאון כמעט ריק בבוקר
• לוותר על בדיקת חבילות משולבות עם אטרקציות ריפליס הסמוכות באותו אזור
• להקדיש למוזיאון חצי יום ביומן - שעה עד שעה וחצי מספיקות בהחלט, ותכננו את ההמשך בהתאם

שאלות נפוצות

מי היה לואי טוסו?

לואי ג'וזף טוסו (1869-1938) היה נינה של מארי טוסו, מייסדת מאדאם טוסו, ופסל שעווה מוכשר בזכות עצמו. אחרי שאחיו ג'ון תיאודור מונה לאמן הראשי של המוזיאון המשפחתי, לואי פרש והקים רשת מוזיאוני שעווה מתחרה הנושאת את שמו - תחילה בלונדון ואחר כך בבלקפול ובאתרי נופש נוספים.

למה לואי טוסו עזב את מאדאם טוסו?

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 אוגד המוזיאון המשפחתי כחברה ונמכר למשקיעים, ואחיו של לואי מונה לאמן הראשי ולמנהל. לואי, שהרגיש שנדחק למקום השני בעסק של משפחתו שלו, בחר לפרוש ולפתוח מוזיאון מתחרה ברחוב ריג'נט בלונדון - שנשרף כליל פחות מחצי שנה אחרי פתיחתו.

האם יש קשר בין לואי טוסו למאדאם טוסו כיום?

לא. מאדאם טוסו שייכת לקבוצת מרלין הבריטית, ואילו רשת לואי טוסו מופעלת על ידי ריפליס האמריקאית. מדובר בשני עסקים נפרדים לחלוטין שחולקים רק שם משפחה - תוצאה של הפיצול המשפחתי מלפני יותר ממאה שנה.

איפה יש סניפים של לואי טוסו?

הרשת פועלת כיום בחמישה מוקדים: מפלי הניאגרה בקנדה (סניף הדגל), סן אנטוניו וגרנד פריירי שבטקסס, ניופורט שבאורגון ופטאיה שבתאילנד. כולם ממוקמים באזורי תיירות מובהקים ומופעלים על ידי ריפליס.

מה קרה למוזיאון של לואי טוסו בבלקפול?

המוזיאון פעל על טיילת בלקפול יותר ממאה שנה והפך למוסד מקומי. לאחר סגירתו נרכש המבנה, שופץ ונפתח מחדש דווקא כסניף של מאדאם טוסו בניהול קבוצת מרלין - כך שהמוזיאון שהוקם כהתרסה נגד העסק המשפחתי נבלע בסופו של דבר בתוכו.

האם שווה לבקר בסניף לואי טוסו בניאגרה?

למי שנמצא ממילא במפלים - בהחלט, במיוחד בערב או ביום גשום. מדובר בחוויה של כשעה עם מעל 100 דמויות, תפאורות שמזמינות הצטלמות ומחיר נמוך משמעותית ממאדאם טוסו. כדאי להזמין כרטיס אונליין מראש ולשקול חבילה משולבת עם אטרקציות ריפליס הסמוכות.