העתיד של מוזיאוני השעווה – טכנולוגיה, אינטראקטיביות ומה שיבוא

העתיד של מוזיאוני השעווה כבר לא עשוי משעווה בלבד: הסניפים המובילים הופכים למתחמי חוויה עם קולנוע 4D, שיט מולטי-חושי, בני אדם דיגיטליים ורובוטיקה, בעוד סניפים סטטיים בערים עם תיירות חלשה נסגרים בזה אחר זה. השורה התחתונה - הז'אנר לא נעלם אלא מתמזג עם עולם האטרקציות, ודווקא המפגש הפיזי עם הדמות נשאר הלב הפועם שלו.

מי שעוקב אחרי רשת מאדאם טוסו ומתחרותיה רואה שני כותרות מנוגדות לכאורה: מצד אחד סניפים ותיקים נסגרים - סן פרנסיסקו, דלהי, בייג'ינג, איסטנבול; מצד שני נפתחים סניפים חדשים ונוצצים בדובאי ובבודפשט, וסניפים קיימים משקיעים הון בקולנועי 4D, בשיט פנימי בתוך המוזיאון ובדמויות דיגיטליות שמדברות עם המבקרים. זו לא סתירה - זו אבולוציה, ומי שמבין את ההיגיון שלה יודע בדיוק לאילו סניפים שווה לטוס.

אחרי מסע שעבר דרך הסניפים הוותיקים באירופה, מוזיאוני השעווה העצמאיים של אסיה ואמריקה והסיפורים ההיסטוריים של המשפחות טוסו - הגיע הזמן להרים את הראש ולשאול את השאלה המעניינת באמת: איך ייראה מוזיאון השעווה שהילדים שלכם ייקחו אליו את הילדים שלהם?

המצאה שסירבה למות - שיעור קצר בהישרדות

כדי להבין לאן הז'אנר הולך, צריך להבין למה הוא בכלל עדיין כאן. בובות שעווה היו אמורות למות כבר לפני מאה וחמישים שנה. כשמארי טוסו פתחה את התצוגה הקבועה שלה בלונדון, פסל שעווה היה הדרך היחידה של אדם רגיל לראות איך נראים מלכים, מצביאים ורוצחים מפורסמים - לא היו צילומים בעיתונות, לא היה קולנוע, ובוודאי שלא אינסטגרם. הסיפור המלא של הראשונים מחכה בדירוג מוזיאוני השעווה הוותיקים בעולם.

מה שהצילום לא הרג

ואז הגיע הצילום - והז'אנר לא מת. הגיע הקולנוע - והוא לא מת. הגיעה הטלוויזיה, הגיע האינטרנט - והוא עדיין כאן. בכל פעם שטכנולוגיה חדשה איימה לייתר את השעווה, המוזיאונים פשוט שינו את הצעת הערך: מ"בואו לראות איך נראה נפוליאון" ל"בואו לעמוד לצידו", ומשם ל"בואו להצטלם איתו ולהעלות לרשת". עידן הסלפי, שהיה אמור להיות המכה האחרונה, התגלה דווקא כמנוע הצמיחה הגדול בתולדות הז'אנר - פתאום כל מבקר הוא גם צלם, גם דוגמן וגם ערוץ שיווק.

הנוסחה ששרדה מאתיים שנה

הנוסחה הבסיסית לא השתנתה מאז ימיה של מארי טוסו ושל הנין המרדן שלה, שהקים רשת מתחרה - סיפור שמגולל מי היה לואי טוסו: קחו את האנשים שכולם מדברים עליהם, העמידו אותם במרחק נגיעה, ותנו לקהל לעשות את השאר. מה שכן השתנה - ומשתנה עכשיו מהר מתמיד - הוא כל מה שמסביב לפסל: התאורה, התפאורה, הסאונד, המסכים, ובעיקר התפקיד של המבקר, שהפך מצופה פסיבי למשתתף פעיל. זו נקודת המוצא להבנת כל מה שקורה בז'אנר כיום.

המהפכה האינטראקטיבית: סינגפור וניו יורק מראות את הדרך

אם רוצים לראות את העתיד בפעולה, טסים לשני סניפים: מאדאם טוסו סינגפור באי סנטוזה ומאדאם טוסו ניו יורק בטיימס סקוור. שניהם כבר מזמן לא "מוזיאונים" במובן הקלאסי אלא מתחמי חוויה רב-שכבתיים.

קולנוע 4D של מארוול - רוח, מים ורעידות

בשני הסניפים פועל קולנוע 4D של מארוול: איירון מן, ספיידרמן וקפטן מארוול נלחמים על המסך, ובאולם עצמו נושבת רוח, ניתזים רסיסי מים והכיסאות רועדים בכל פיצוץ. בניו יורק אזור MARVEL שלם משולב בין הדמויות, ובסינגפור החוויה נמכרת כחלק מכרטיס משולב שכולל גם את אזורי השעווה הקלאסיים. מבקרים מדווחים שוב ושוב שדווקא הילדים שנגררו "למוזיאון של אבא" יוצאים מה-4D כשהם מבקשים סיבוב נוסף. את החבילה המלאה בסנטוזה אפשר לסגור מראש דרך כרטיס החוויה המלאה של מאדאם טוסו סינגפור.

"רוח סינגפור" - שיט בתוך מוזיאון

החידוש הכי מדובר בז'אנר כולו הוא שיט "רוח סינגפור" (Spirit of Singapore) - סירה אמיתית שמחליקה בתעלת מים בתוך המבנה, בין גנים טרופיים, דגם של המרליון, מקדשים מוארים והדמיה של מרוץ הלילה של הפורמולה 1. זה הרעיון שכנראה יועתק לעוד סניפים: להפוך את המעבר בין אולמות לאטרקציה בפני עצמה. טיפ מהשטח שחוזר בביקורות: השיט כלול בכרטיס הבסיסי - אל תוותרו עליו גם אם התור נראה ארוך, הוא מתקדם מהר.

בני אדם דיגיטליים מבוססי AI

באגף Images of Singapore הצמוד, ההיסטוריה המקומית מסופרת דרך דמויות דיגיטליות אינטראקטיביות שאפשר לדבר איתן - דמות המבוססת על סר סטמפורד רפלס, פועלת סמסוי ועוד דמויות מההיסטוריה המקומית עונות לשאלות המבקרים. זו הצצה ראשונה לשילוב של בינה מלאכותית בתוך מתחם של מוזיאון שעווה - לא במקום הפסלים, אלא כשכבת סיפור נוספת סביבם.

מציאות רבודה, הולוגרמות ומה שמגיע אחריהן

הגל הטכנולוגי הבא כבר נמצא בשלבי ניסוי ברחבי תעשיית האטרקציות, וכמה מהכיוונים רלוונטיים במיוחד לעולם השעווה.

מציאות רבודה בכף היד

מוזיאונים ברחבי העולם מנסים שכבות AR: מכוונים את הטלפון אל פסל - והדמות "מתעוררת", מספרת את סיפורה או מצטרפת אליכם לסלפי מונפש. היתרון עבור מוזיאון שעווה ברור: אפשר להוסיף תוכן דיגיטלי בלי לגעת בפסל עצמו, לעדכן אותו בלחיצת כפתור ולהתאים שפה לכל מבקר - כולל עברית. החיסרון, שמנהלי אטרקציות מכירים היטב: מבקר שמסתכל על מסך במקום על הדמות מפסיד בדיוק את מה שבשבילו הגיע. לכן ההימור בתעשייה הוא על AR נקודתי ומדוד, לא על חוויה שלמה דרך מסך.

השיעור ממופעי ההולוגרמות

מופעי ענק דיגיטליים כמו מופע ההולוגרמות של אבבא בלונדון הוכיחו שקהל מוכן לשלם הרבה כדי "לפגוש" גרסה דיגיטלית של כוכבים. בתעשיית השעווה עוקבים אחרי זה מקרוב, והמסקנה המסתמנת מעניינת: ההולוגרמה מנצחת בהופעה - אבל מפסידה בצילום. אי אפשר לשים יד על כתף של הולוגרמה, והתמונה יוצאת שקופה ומוזרה. לכן הכיוון המסתמן אינו החלפה אלא שילוב: פסל שעווה פיזי במרכז, ואפקטים דיגיטליים - מסכי ענק, מיפוי תאורה, סאונד היקפי - שעוטפים אותו. מי שרוצה לראות כמה רחוק אפשר למתוח את הז'אנר לכיוונים אחרים ימצא השראה גם אצל מוזיאוני השעווה המוזרים בעולם.

הכרטיס הופך לפלטפורמה

שינוי שקט אך עמוק קורה גם מחוץ לאולמות: הכרטיס עצמו הופך דיגיטלי ומשולב. במקום כניסה בודדת, הרשתות דוחפות חבילות משולבות עם אטרקציות שכנות - מודל שכבר עובד מצוין בלונדון, כפי שמפורט בסקירת הכרטיסים המשולבים בלונדון. עבור ישראלים שסופרים כל לירה שטרלינג או דולר, זו כנראה הבשורה הפרקטית החשובה ביותר של העשור.

גל הסגירות: אילו סניפים לא שרדו - והניתוח שמאחורי זה

אי אפשר לדבר על העתיד בלי להסתכל ישר על הרשימה הפחות נעימה. בשנים האחרונות נסגרו כמה וכמה סניפים של מאדאם טוסו, וכל סגירה מספרת חלק מהסיפור.

סן פרנסיסקו, דלהי, בייג'ינג - מה משותף לכולם

הסניף בפישרמנס וורף בסן פרנסיסקו נסגר אחרי עשור בלבד, וסגר יחד איתו מסורת של שישים שנות שעווה ברציף - קורבן של ירידה חדה בתיירות ובתנועת הרגל באזור. הסניף בדלהי נפתח בקונוט פלייס, נסגר, קם לתחייה בקניון בנוידה - ונסגר שוב. גם בייג'ינג, צ'ונגצ'ינג ואיסטנבול ירדו מהמפה. רוב הפסלים, אגב, לא נזרקים - הם עוברים לסניפים אחרים ברשת, כך שדמות שהצטלמתם איתה בסן פרנסיסקו עשויה לחכות לכם היום בלאס וגאס.

ארבעה כללי אצבע של הישרדות

כשמסתכלים על כל הסגירות יחד, מצטיירת תבנית ברורה:

• תלות בתנועת רגל תיירותית: מוזיאון שעווה חי מתיירים מזדמנים, לא ממנויים מקומיים. כשרציף או רחוב מרכזי מאבד את הקהל - המוזיאון נופל ראשון.
• קהל מקומי לא מספיק: בשווקים שבהם הדמויות המערביות פחות מוכרות והתיירות הבינלאומית דלילה, קשה למלא את האולמות שוב ושוב.
• נדל"ן יקר מול חוויה סטטית: סניף שלא התחדש טכנולוגית מתקשה להצדיק שכירות במיקומי פריים.
• תחרות מבידור דיגיטלי: דור שגדל על משחקים אינטראקטיביים לא מסתפק בפסל מאחורי חבל - וסניפים שלא הבינו את זה בזמן שילמו את המחיר.

המסקנה המעשית למטייל: העדיפו את סניפי הדגל הגדולים במוקדי תיירות חזקים - הם אלה שממשיכים לקבל השקעות, דמויות חדשות וחוויות חדשות.

ומנגד: איפה דווקא פותחים, משקיעים ומתרחבים

מול רשימת הסגירות עומדת רשימה אופטימית לא פחות - והיא מגלה בדיוק לאן ההנהלה של מרלין אנטרטיינמנטס, הבעלים של מאדאם טוסו, מכוונת את הכסף.

דובאי - הסניף הראשון במזרח התיכון

מאדאם טוסו דובאי נפתח באי בלוווטרס כסניף הראשון של הרשת במזרח התיכון - הצהרת כוונות ברורה: הרשת הולכת לאן שהתיירות הגלובלית צומחת. עבור ישראלים זה גם הסניף הנגיש ביותר שנפתח אי פעם - טיסה ישירה וקצרה מתל אביב, ודמויות שנבחרו במיוחד לקהל האזור לצד הכוכבים הבינלאומיים. אפשר לאתר אותו בקלות במפות גוגל - הוא יושב בין הגלגל הענק לחוף JBR, אזור שממילא מלא ישראלים.

בודפשט - שעווה בארמון היסטורי

מאדאם טוסו בודפשט נפתח בארמון דורוטיה במרכז העיר, והוא דוגמה למודל אירופי חדש: סניף קומפקטי יחסית, עשיר בטכנולוגיה, בלב עיר שהתיירות בה מזנקת - ובמקרה גם אחד היעדים האהובים על ישראלים, עם שפע טיסות ישירות ומחירים נוחים. מי שמתלבט איזה סניף אירופי לשלב בטיול הבא ימצא תשובה מסודרת בהשוואת איזה מאדאם טוסו באירופה שווה את הזמן.

הנוסחה של המנצחים

מה משותף לסניפים שמקבלים השקעות? מיקום במוקד תיירות עולמי, שילוב במתחם אטרקציות רחב יותר (סנטוזה, בלוווטרס, טיימס סקוור, הפראטר בווינה), חוויות אינטראקטיביות לצד השעווה הקלאסית, ומודל כרטיסים משולב. זה בדיוק הכיוון: פחות "מוזיאון", יותר "עוגן במתחם בילוי". הז'אנר לא מצטמצם - הוא מתרכז.

האם רובוטים ובינה מלאכותית יחליפו את בובות השעווה?

זו השאלה שכולם שואלים, והתשובה הקצרה: הם כבר כאן - אבל לא בתור מחליפים.

מה הרובוטיקה כבר יודעת לעשות

יצרניות פסלי שעווה גדולות, בעיקר בסין, מייצרות כיום דמויות שעווה רובוטיות של ממש: מנועים, חיישנים וסרוו-מוטורים מאפשרים לדמות למצמץ, לסובב את הראש, להזיז ידיים ואפילו לנהל שיחה בסיסית עם מבקרים באמצעות בינה מלאכותית. סרטונים של דמויות כאלה הופכים ויראליים ברשתות שוב ושוב - בדרך כלל עם תגובות שנעות בין התפעלות לצמרמורת קלה. בתערוכות מדע וטכנולוגיה הדמויות האלה כבר עובדות בפועל, ובעולם האטרקציות בוחנים אותן כדמויות "מקבלות פנים" בכניסה.

עמק המוזרות עובד דווקא לטובת השעווה

ואולם דווקא כאן מסתתר היתרון הגדול של השעווה הקלאסית. פסל סטטי ומושלם נקרא אצלנו בראש כ"פסל מדהים"; דמות שזזה כמעט-כמו-בן-אדם נקראת כ"משהו לא בסדר" - תופעת עמק המוזרות המפורסמת. מעבר לזה, רובוט הוא סיוט תחזוקתי: כל מנוע שמתקלקל משבית דמות שלמה, בעוד פסל שעווה דורש בעיקר ניקוי ותיקוני צבע. והכי חשוב - הסלפי: תמונה טובה דורשת דמות יציבה לחלוטין, בפוזה מחושבת, בגובה הנכון. דווקא הסטטיות, "החולשה" הגדולה של השעווה, היא נכס הצילום הגדול שלה.

התרחיש הסביר: היברידיות

התסריט שמסתמן לעשורים הקרובים הוא שילוב מדורג: פסלי שעווה קלאסיים כלב החוויה, דמות רובוטית אחת או שתיים כרגע "וואו" ויראלי, בני אדם דיגיטליים מבוססי AI כמספרי סיפורים, וסטודיו שמייצר את הפסלים באותה שיטה ידנית שמתוארת בפירוט בסקירת כמה זמן לוקח לייצר בובת שעווה - חודשים של עבודת יד, שערה אחר שערה. הטכנולוגיה הזו בת מאתיים שנה, ואף אלגוריתם עדיין לא ייצר תחליף שמרגיש כמוה מקרוב.

הערך הנצחי של הפיזי-מוחשי בעידן דיגיטלי

וכאן מגיעה הנקודה הפילוסופית שסוגרת את המסע - למה בכלל אנשים ימשיכו לשלם על מפגש עם פסל, בעידן שבו אפשר "לפגוש" כל סלב בווידאו, ב-AI ובמציאות מדומה מהסלון?

הפסיכולוגיה של הסלפי עם דמות

התשובה טמונה בפסיכולוגיה פשוטה: המוח שלנו מגיב לנוכחות פיזית אחרת לגמרי מאשר לתמונה על מסך. לעמוד ליד דמות בגובה אמיתי, לראות את קמטי העור ואת ברק העיניים, להניח יד על כתף - זה מייצר תחושת מפגש שמסך לא מסוגל לייצר, גם כשהמודעות יודעת היטב שזו שעווה. ההעמקה המלאה בשאלה הזו נמצאת בניתוח למה ללכת למוזיאון שעווה, אבל העיקרון ברור: ככל שהחיים נעשים דיגיטליים יותר, הערך של חוויה מוחשית עולה - לא יורד.

מה מסך לא ייתן לכם לעולם

יש גם היבט חברתי שקל לפספס: מוזיאון שעווה הוא אחת האטרקציות הבודדות שבהן שלושה דורות נהנים יחד באמת. סבתא מצטלמת עם דמויות מהעבר, ההורים עם כוכבי הקולנוע, הילדים עם גיבורי העל - ואף אחד לא צריך הסברים. זו גם הסיבה שהז'אנר עמיד כל כך במבחני הזמן: הוא לא תלוי בשפה, לא בגיל ולא ברקע תרבותי. ובעידן שבו כל תמונה עשויה להיות מעובדת או מיוצרת, תמונה אמיתית שלכם ליד פסל אמיתי מקבלת דווקא ערך של אותנטיות. כדאי רק לדעת לצלם נכון - הטכניקות המלאות מרוכזות בטיפים להצטלם עם בובות שעווה: לרדת לגובה עיני הדמות, להשתמש בתאורת האולם ולא בפלאש, ולבנות אינטראקציה במקום לעמוד קפואים.

הניבוי הזהיר

אז איך ייראה מוזיאון השעווה בעוד דור? כנראה כך: פחות סניפים, גדולים וטובים יותר, במוקדי התיירות החזקים של העולם; שכבה דיגיטלית עשירה סביב פסלים פיזיים; דמויות שמתחלפות בקצב מהיר יותר בעקבות הטרנדים; וכרטיס אחד שפותח מתחם שלם של אטרקציות. השעווה עצמה? היא תישאר. היא שרדה את הצילום, את הקולנוע ואת האינטרנט - היא תשרוד גם את הבינה המלאכותית.

איפה טועמים את העתיד כבר עכשיו - והזווית הישראלית

למי שרוצה לחוות את הדור הבא של הז'אנר ולא רק לקרוא עליו, אלה היעדים שמקדימים את זמנם.

שלושת הסניפים שכדאי לתעדף

• סינגפור: החוויה העשירה ביותר ברשת כולה - שיט "רוח סינגפור", מארוול 4D, מרוצי VR ובני אדם דיגיטליים, הכל במתחם אחד באי סנטוזה. מתאים במיוחד למשפחות שממילא משלבות את סנטוזה בטיול.
• ניו יורק: אזור MARVEL וחוויית 4D בלב טיימס סקוור - הסניף שהכי קל לישראלים לשלב, עם שפע טיסות ישירות מתל אביב.
• דובאי: הסניף החדש והמלוטש של האזור, שלוש שעות טיסה מהבית - האופציה הקרובה ביותר לחוות את הדור החדש בלי לחצות את חצי העולם.

טיפים מהשטח לפני שמזמינים

כמה תובנות שחוזרות בעקביות בדיווחי מטיילים ברשתות ובפורומים: ראשית, בסניפים העמוסים - ניו יורק ולונדון - בוקר יום חול הוא הזמן הריק ביותר, בעוד אחר צהריים של סוף שבוע הוא מלכודת תורים. שנית, הדמויות מתחלפות כל הזמן: אם באתם בשביל כוכב מסוים, בדקו באתר הסניף שהוא מוצג כרגע, ואל תתביישו לשאול את הצוות - לפעמים דמות "חסרה" פשוט יצאה לתחזוקה. שלישית, כרטיס משולב כמעט תמיד משתלם יותר משני כרטיסים נפרדים - במיוחד בסניפים שיושבים במתחמי אטרקציות. ולמי שזו הפעם הראשונה בכלל - ריכוז ההכנות המלא נמצא בטיפים למבקר חדש במאדאם טוסו.

תכנון הטיסה

לניו יורק ולדובאי טסים ישיר מתל אביב; לסינגפור מגיעים בדרך כלל עם עצירה אחת במפרץ או באירופה. השוואת מסלולים ומחירים נוחה דרך סקייסקנר - וכשמזמינים מראש גם את הכרטיסים לאטרקציות, הטיול כולו נסגר עוד לפני ההמראה.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• הז'אנר לא נעלם אלא מתרכז: סניפים סטטיים בערים חלשות תיירותית נסגרים, בעוד סניפי הדגל מקבלים השקעות ענק בטכנולוגיה
• סינגפור היא המעבדה של הרשת: שיט "רוח סינגפור", קולנוע 4D של מארוול ובני אדם דיגיטליים מבוססי AI - הכל בכרטיס אחד
• רובוטיקה ו-AI משתלבים כתוספת ולא כתחליף: הסטטיות של פסל השעווה היא דווקא היתרון הגדול שלו בצילום
• פסלים מסניפים שנסגרו לא נזרקים - הם עוברים לסניפים אחרים ברשת, אז דמות אהובה עשויה לצוץ ביעד אחר
• כרטיס משולב כמעט תמיד משתלם יותר מכרטיס בודד, במיוחד בסניפים שיושבים בתוך מתחמי אטרקציות
• הדמויות מתחלפות כל הזמן בעקבות הטרנדים - לפני טיסה בדקו באתר הסניף שהכוכב שחשוב לכם מוצג כרגע

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להניח שכל סניפי מאדאם טוסו זהים - הפער בין סניף דגל טכנולוגי לסניף ותיק סטטי הוא עצום, ושווה לבחור בהתאם
• לוותר על חוויות ה-4D והשיט כי "באנו רק לפסלים" - דווקא הן הופכות את הביקור לשווה את המחיר המלא
• לקנות כרטיס בודד בקופה במקום כרטיס משולב מוזל מראש - ההפרש מממן ארוחה שלמה
• להגיע אחר צהריים בסוף שבוע לסניפים העמוסים - בוקר יום חול הוא הזמן הריק ביותר בניו יורק ובלונדון
• לתכנן ביקור בסניף בלי לוודא שהוא עדיין פתוח - הז'אנר עובר טלטלה וסניפים שלמים ירדו מהמפה
• לצלם עם פלאש מול פני הדמות - תאורת האולם מכוונת בדיוק, והפלאש משטיח את הפנים והורס את האשליה

שאלות נפוצות

האם מוזיאוני השעווה נעלמים?

לא, אבל הם משתנים. סניפים סטטיים במיקומים עם תיירות חלשה - סן פרנסיסקו, דלהי, בייג'ינג, איסטנבול - נסגרו, ובמקביל נפתחו סניפים חדשים בדובאי ובבודפשט וסניפי הדגל מקבלים השקעות ענק. הז'אנר מתרכז בפחות סניפים, גדולים וטכנולוגיים יותר, במוקדי התיירות החזקים של העולם.

איזה מוזיאון שעווה הכי מתקדם טכנולוגית?

מאדאם טוסו סינגפור באי סנטוזה נחשב למעבדה של הרשת: שיט פנימי מולטי-חושי בשם "רוח סינגפור", קולנוע 4D של מארוול עם רוח ומים, מרוצי VR ובני אדם דיגיטליים מבוססי בינה מלאכותית שאפשר לשוחח איתם. גם ניו יורק (אזור MARVEL ו-4D) ודובאי נמצאות בחזית.

האם רובוטים יחליפו את בובות השעווה?

כנראה שלא. דמויות שעווה רובוטיות שממצמצות ומדברות כבר קיימות, אבל הן יקרות לתחזוקה וסובלות מאפקט "עמק המוזרות". הסטטיות של פסל השעווה היא דווקא היתרון שלו - היא מאפשרת סלפי מושלם. התרחיש הסביר הוא שילוב: פסלים קלאסיים בלב החוויה, עם שכבות דיגיטליות ורובוטיות סביבם.

למה סניפים של מאדאם טוסו נסגרים?

הדפוס החוזר: תלות בתנועת רגל תיירותית שנחלשה (כמו בפישרמנס וורף בסן פרנסיסקו), קהל מקומי שלא מכיר מספיק את הדמויות המערביות, שכירות יקרה במיקומי פריים וחוויה סטטית שלא התחדשה. הפסלים עצמם עוברים בדרך כלל לסניפים אחרים ברשת.

מה קורה עם ההולוגרמות ומופעי ה-AI - הם לא מייתרים את השעווה?

מופעי הולוגרמות מוכיחים שקהל משלם על מפגש דיגיטלי עם כוכבים, אבל יש להם חולשה מובנית: אי אפשר לגעת בהולוגרמה או להצטלם איתה כמו עם פסל פיזי. בתעשייה מסתמן שילוב - פסל שעווה במרכז ואפקטים דיגיטליים סביבו - ולא החלפה.

איזה סניף מתקדם הכי נגיש לישראלים?

דובאי - שלוש שעות טיסה ישירה מתל אביב, סניף חדש ומלוטש באי בלוווטרס ליד הגלגל הענק. ניו יורק עם אזור MARVEL וה-4D נגישה גם היא בטיסה ישירה. לסינגפור, החוויה העשירה ביותר, טסים בדרך כלל עם עצירה אחת.