היכל הנשיאים בגטיסברג – המכירה הפומבית שסיימה עידן של אמריקנה

היכל הנשיאים בגטיסברג (Hall of Presidents and First Ladies) היה מוזיאון שעווה ותיק ברחוב בולטימור, צמוד לשדה הקרב המפורסם של פנסילבניה, שהציג את כל נשיאי ארצות הברית בגודל מלא לצד נשות הנשיאים בשמלות ההשבעה שלהן. אחרי כמעט 60 שנות פעילות הוא נסגר, וכל הדמויות נמכרו במכירה פומבית אחת מפורסמת - אברהם לינקולן לבדו הגיע ל-8,500 דולר. מי שמגיע היום לרחוב בולטימור ימצא במקום סטודיו של פסל, אבל הסיפור של המוזיאון הזה שווה הכרות מעמיקה - כי הוא מספר משהו גדול על עולם מוזיאוני השעווה כולו.

לא מדובר בעוד אטרקציה שנעלמה בשקט. היכל הנשיאים היה מוסד אמריקנה קלאסי: יותר ממיליון מבקרים, קריינות מוקלטת שנשארה כמעט זהה עשרות שנים, וגלריית שמלות שהקסימה דורות של משפחות בדרכן אל שדה הקרב. סגירתו והמכירה הפומבית שבאה אחריה הפכו לרגע סמלי - היום שבו התברר שעידן מוזיאוני השעווה הקטנים של אם הדרך האמריקאית מתקרב לסופו.

מוסד של אמריקנה ליד שדה הקרב: מה היה היכל הנשיאים

ברחוב בולטימור (Baltimore Street), הציר ההיסטורי שמוביל ממרכז גטיסברג אל בית הקברות הלאומי ואל שדה הקרב, עמד במשך כמעט שישה עשורים אחד ממוסדות האמריקנה המובהקים של פנסילבניה. היכל הנשיאים ונשות הנשיאים נפתח בשנת 1957 והציג את כל נשיאי ארצות הברית בפסלי שעווה בגודל מלא - מוושינגטון ועד הנשיא המכהן באותו רגע - לצד גלריה ייחודית של נשות הנשיאים. יותר ממיליון מבקרים עברו בדלתותיו לאורך השנים, ובעיני חובבי התחום הוא נחשב לאחת הדוגמאות היפות למוזיאון שעווה עצמאי מהדור הישן - הדור שקדם לאימפריות כמו מאדאם טוסו. מקומו בהיסטוריה של התחום מובטח לצד מוזיאוני השעווה הוותיקים בעולם.

החזון של לרוי סמית, איש התיירות של גטיסברג

מאחורי המוזיאון עמד לרוי א. סמית (LeRoy E. Smith), יזם מקומי שעיצב את תעשיית התיירות של גטיסברג יותר מכל אדם אחר. סמית הקים או ניהל גם את תיאטרון הקרב של גטיסברג, את בית ג'ני וייד ואת מוזיאון רכבת לינקולן - שרשרת שלמה של אטרקציות שליוו את מיליוני המבקרים בשדה הקרב. היכל הנשיאים היה ספינת הדגל שלו: רעיון פשוט ומבריק שחיבר בין העיירה שבה נשא לינקולן את נאום גטיסברג המפורסם ובין הפנתיאון המלא של נשיאי אמריקה. במקום לבנות עוד אטרקציה על מלחמת האזרחים, סמית נתן למבקרים את כל ההיסטוריה הנשיאותית תחת קורת גג אחת.

ההשראה: אייזנהאואר, השכן מהחווה הסמוכה

הדחיפה הסופית להקמה הגיעה דווקא מנשיא מכהן. דווייט אייזנהאואר רכש חווה צמודה לשדה הקרב של גטיסברג, בילה בה את סופי השבוע גם בתקופת כהונתו והתיישב בה דרך קבע אחרי פרישתו. נוכחותו של נשיא אמיתי בעיירה הקטנה הפכה את הרעיון של "כל הנשיאים במקום אחד" לטבעי לחלוטין, והקריינות המקורית של המוזיאון אף נחתמה בצלילי America the Beautiful ובדברי שבח לאייק, "האיש הגדול" שגר ממש מעבר לגדר. את אתר אייזנהאואר הלאומי אפשר לבקר עד היום - אחת הפינות האהובות על מטיילים שמחפשים את גטיסברג שמעבר לתותחים.

מה ראו בפנים: 44 נשיאים שמספרים את סיפור אמריקה

הביקור בהיכל הנשיאים היה מסע כרונולוגי דרך ההיסטוריה האמריקאית. 44 דמויות שעווה בגודל מלא הוצבו בארבעה חדרים לפי סדר הכהונה, וקריינות מוקלטת עברה נשיא אחר נשיא והשמיעה את "סיפורה של אמריקה במילותיהם שלהם" - טכנולוגיית סאונד שנחשבה חדשנית בשנות החמישים ונשארה בשירות פעיל עד היום האחרון. ביקור מלא ארך בסביבות 45 דקות עד שעה, והצילום היה חופשי לחלוטין - בניגוד למוזיאונים רבים מאותה תקופה.

הקריינות שלא השתנתה - וזה בדיוק היה הקסם

מבקרים ותיקים העידו שוב ושוב בביקורות ובפורומים של חובבי אטרקציות דרכים שהקריינות, התאורה ואפילו סידור הדמויות נשארו כמעט זהים לאורך עשרות שנים - מי שביקר כילד וחזר עם נכדיו מצא בדיוק את אותה חוויה. בעידן שבו כל מוזיאון שעווה מודרני רודף אחרי מסכים ואינטראקטיביות, ההיכל בגטיסברג היה קפסולת זמן אמיתית של שנות החמישים: רצינות ממלכתית, מוזיקה פטריוטית ואפס קריצות. חובבי הצדדים המשונים של עולם השעווה מכירים את הסוגה הזו היטב ממוזיאוני השעווה המוזרים בעולם - אבל בגטיסברג הקיטש הוגש בכבוד ובאהבה אמיתית לחומר.

גלריית נשות הנשיאים: שמלות השבעה בשליש גודל

החלק הייחודי באמת היה גלריית נשות הנשיאים: דמויות בקנה מידה של שליש גודל, כל אחת לבושה בשחזור מוקפד של שמלת ההשבעה שלה. האוסף הזכיר בזעיר אנפין את תצוגת שמלות הנשיאות המפורסמת של מוזיאון הסמיתסוניאן בוושינגטון, רק בגרסת אם-הדרך החביבה של פנסילבניה. עבור מבקרות ומבקרים רבים דווקא הגלריה הזו, עם עבודת התפירה המדוקדקת שלה, הייתה שיא הביקור - והיא גם זו שהעניקה למוזיאון את חצי שמו השני, שרוב האטרקציות המתחרות לא טרחו להציע.

הדעיכה: למה מוזיאון עם מיליון מבקרים נסגר

הסגירה הוכרזה בסתיו של שנת הפעילות האחרונה, והדלתות ננעלו סופית בסוף נובמבר 2016 - כמעט 60 שנה בדיוק אחרי הפתיחה. הבעלים, חברת סיורים מקומית שהחזיקה במוזיאון שנים ארוכות, הודו בפשטות: מספרי המבקרים ירדו בהתמדה, והתפעול כבר לא הצדיק את עצמו.

קהל שהזדקן והרגלי תיירות שהשתנו

הסיבות מוכרות לכל מי שעוקב אחרי התחום. הדור שגדל על טיולי כביש עם עצירות באטרקציות קטנות התחלף בדור שמחפש חוויות אינטראקטיביות; מרכז המבקרים המודרני של הפארק הלאומי, עם הציקלורמה המשוחזרת והמוזיאון החדיש, ריכז אליו את רוב זמנם של המבקרים; ואחזקה של עשרות דמויות שעווה - פאות, תלבושות, בקרת טמפרטורה, ועדכון האוסף אחרי כל בחירות - היא הוצאה קבועה שמוזיאון עצמאי קטן מתקשה לעמוד בה. זו בדיוק הנוסחה שראינו גם בסניפים גדולים שנסגרו, כמו מאדאם טוסו סן פרנסיסקו.

גם מערכת בחירות סוערת לא עזרה

האירוניה הגדולה: המוזיאון נסגר בשיאה של אחת ממערכות הבחירות המדוברות בהיסטוריה האמריקאית. בעלי המקום קיוו שההתעניינות העצומה בפוליטיקה תתורגם לזרם מבקרים - זה לא קרה. ההיכל ננעל שבועות ספורים אחרי יום הבחירות, והמכירה הפומבית נערכה ימים בודדים לפני השבעת הנשיא הנכנס. מוזיאון שכל ייעודו היה להוסיף דמות חדשה אחרי כל השבעה נסגר בדיוק ברגע שבו היה אמור לעבוד על הדמות הבאה - סמליות שאף אחד מהמסקרים לא פספס.

המכירה הפומבית שסיימה עידן: לינקולן ב-8,500 דולר

ב-14 בינואר 2017 התכנסו מאות אנשים בגטיסברג לאחת המכירות הפומביות המשונות שידעה ארצות הברית: כל נשיאי האומה, בשעווה, תחת פטיש אחד. הכרוז רנדי דיקנשיטס העלה דמות אחר דמות, והתקשורת האמריקאית - מ-NPR ועד העיתונים הגדולים - סיקרה את היום הזה כמו טקס פרידה לאומי. המחירים נעו בין כאלף דולר לנשיאים הנשכחים ועד אלפים רבים לכוכבים הגדולים.

מי שווה כמה בבורסת הנשיאים

את הפסגה כבש, איך לא, אברהם לינקולן - 8,500 דולר לדמות של האיש שנשא את נאומו הגדול במרחק הליכה מהמוזיאון. אחריו דורגו תיאודור רוזוולט עם 8,000 דולר ויוליסס גרנט, גיבור מלחמת האזרחים, עם 6,200. ג'ורג' וושינגטון ואנדרו ג'קסון נמכרו ב-5,100 דולר כל אחד, ואילו נשיאים מודרניים הפתיעו לרעה: ברק אובמה הלך ב-2,200 דולר בלבד, ולינדון ג'ונסון היה מציאת היום עם 1,800. שוק הנשיאים, מתברר, מעדיף היסטוריה על פני אקטואליה - וזיקה מקומית לגטיסברג שווה כסף אמיתי.

מי קונה נשיא שעווה? אספנים, צאצאים וצוות של סטיבן קולבר

הקהל היה סיפור בפני עצמו. אספן אחד מפרברי פילדלפיה הוציא כמעט 20,000 דולר וחזר הביתה עם וושינגטון, לינקולן וגרנט. משפחה שמפעילה מוזיאון קטן לתולדות פארקי השעשועים בקרלייל הסמוכה רכשה את לינדון ג'ונסון כדי לייצג את מסורת דמויות השעווה באטרקציות אמריקאיות. בין המשתתפים היו גם קרובי משפחה רחוקים של נשיאים שבאו לרכוש את אב אבותיהם, ואפילו נציגים מטעם המנחה סטיבן קולבר, שחיפשו נשיא לאולפן. יום אחד, ואוסף שנבנה במשך 60 שנה התפזר לכל עבר.

לאן התפזרו הדמויות ומה עומד ברחוב בולטימור היום

זה אולי החלק המלנכולי ביותר בסיפור: אין היום שום מקום שבו אפשר לראות את האוסף המקורי במרוכז. הדמויות שחיו יחד 60 שנה מפוזרות כעת בין סלונים פרטיים, אולמות תצוגה קטנים ומחסני אספנים ברחבי ארצות הברית.

נשיאים בסלון: הגורל המפוזר של האוסף

חלק מהדמויות זכו לחיים שניים פומביים - כמו לינדון ג'ונסון, שמוצג במוזיאון הקטן בקרלייל - אבל רוב הנשיאים נעלמו מהעין הציבורית. אספנים פרטיים לא ממהרים לפתוח את הדלת, ובקהילות של חובבי אמריקנה עוקבים כבר שנים אחרי כל דמות שצצה מחדש. זהו דפוס שחוזר על עצמו בכל סגירה של מוזיאון שעווה: האוסף, שערכו האמיתי הוא דווקא בשלמותו, שווה כסף רק כשמפרקים אותו. מי שרוצה להבין כמה עבודה יש בדמות אחת ימצא פרספקטיבה בסיפור על עלות ייצור בובת שעווה במאדאם טוסו - ואז יבין למה 8,500 דולר ללינקולן היה בעצם מחיר מציאה.

הסטודיו של הפסל שממשיך את המסורת

הבניין עצמו, ברחוב בולטימור 789, לא נשאר ריק. אל המבנה נכנס גארי קסטיל (Gary Casteel), פסל מוכר שמתמחה באנדרטאות של מלחמת האזרחים, והפך אותו לסטודיו וגלריה הפתוחים למבקרים. יש משהו פואטי בכך שבמקום שבו עמדו דמויות שעווה של נשיאים נוצרים היום פסלי ברונזה של חיילים - האמנות הפיגורטיבית נשארה בכתובת, רק החומר התחלף. מי שעובר ברגל מהעיירה אל שדה הקרב יכול להציץ פנימה ולסגור מעגל.

סוף עידן: מה הסגירה מלמדת על מוזיאוני השעווה הקטנים

הסגירה בגטיסברג לא הייתה מקרה בודד אלא חלק מגל שלם ששוטף את התחום. שנתיים קודם לכן מכר מוזיאון השעווה של מלחמת האזרחים - האטרקציה השכנה באותה עיירה ממש - כמאה מדמויותיו במכירה פומבית משלו, והפך למרכז מורשת מודרני עם מסכים ומיצגים. שני מוזיאוני שעווה באותה עיירה קטנה, שתי מכירות פומביות בתוך שלוש שנים: קשה למצוא תמצית חדה יותר של רוח התקופה.

האמריקנה של אם הדרך נעלמת

מוזיאוני השעווה הקטנים של אמריקה נבנו על נוסחה שעבדה חמישים שנה: משפחה בטיול כביש, שלט צבעוני, שעה של פליאה בין דמויות. הנוסחה הזו קרסה מול סמארטפונים, פארקי ענק ודור שמצפה שהאטרקציה תגיב אליו. אפילו הרשתות הגדולות לא חסינות - סניפים של מאדאם טוסו נסגרו בשנים האחרונות בערים גדולות, וסיפורו של הסניף הנשיאותי של מאדאם טוסו בוושינגטון, שהציג גם הוא את כל הנשיאים והגיע לסוף דרכו, מקביל באופן כמעט מצמרר לגורל ההיכל בגטיסברג. כשגם הגרסה המושקעת של הרעיון לא שורדת בבירה עצמה, ברור שמדובר בתופעה עמוקה.

מי ממשיך לשאת את הלפיד

ובכל זאת, הרעיון של "כל הנשיאים בשעווה" לא מת לגמרי. בקיסטון שבסאות' דקוטה, בצל הר ראשמור, פועל עד היום מוזיאון השעווה הנשיאותי הלאומי - האוסף השלם האחרון כמעט מסוגו בארצות הברית, עם כל הנשיאים בסצנות משוחזרות. מי שמצא את עצמו מוקסם מסיפור ההיכל בגטיסברג ורוצה לחוות דבר דומה בפועל - זו הכתובת, וכדאי לדעת שהיא קיימת לפני שמתכננים טיול מערבה. ההשוואה ביניהם גם ממחישה מה אבד: בגטיסברג זה היה מוסד שצמח מהמקום עצמו, מהשכנות עם אייזנהאואר ומנאום לינקולן, ולא רק אטרקציה ליד אבן דרך מפורסמת.

גטיסברג כיעד: מה עושים היום במקום שבו עמדו הנשיאים

גם בלי היכל הנשיאים, גטיסברג נשארה אחד היעדים ההיסטוריים החזקים של החוף המזרחי - עיירה שלמה שחיה את קיץ 1863. הכניסה לשטחי שדה הקרב של הפארק הלאומי חופשית, וזה הופך אותה לאחד היעדים המשתלמים באזור.

שדה הקרב: עם מורה דרך, בנסיעה עצמאית או בכרכרה

הדרך הקלאסית להכיר את הפארק הצבאי הלאומי של גטיסברג היא עם מורה דרך מוסמך של שדה הקרב - מסורת מקומית שקיימת יותר ממאה שנה. אפשר להזמין מראש סיור אוטובוס של שעתיים בליווי מורה דרך של הפארק הלאומי, ומי שמעדיף קצב אישי ברכב השכור יאהב את מסלול הנהיגה העצמאי עם קריינות אודיו - טריק חסכוני שמטיילים ממליצים עליו בהתלהבות ברשתות. חוויה מיוחדת באמת היא סיור כרכרה רתומה לסוסים עם מורה דרך מוסמך - לראות את השדות בקצב של 1863. טיפ שחוזר אצל צלמים מקומיים: שקיעה בליטל ראונד טופ היא נקודת הצילום הטובה בפארק, ובשעות הבוקר המוקדמות האנדרטאות ריקות לחלוטין. בחודשי הקיץ, סביב ימי השנה לקרב, כדאי להזמין מורי דרך שבועות מראש.

במרכז ההיסטורי: הבתים שנשארו מ-1863

רחוב בולטימור עצמו הוא מוזיאון פתוח. בית ג'ני וייד מספר את סיפורה של האזרחית היחידה שנהרגה בקרב, בית שרייבר משחזר את חיי המשפחות בזמן הלחימה, ובבית דיוויד וילס שבכיכר המרכזית סיים לינקולן את ניסוח נאום גטיסברג בלילה שלפני. את התמונה משלימים מרכז המבקרים עם הציקלורמה הענקית וסיורי הרוחות של הערב - הפעילות שמבקרים מדרגים שוב ושוב כהפתעה הגדולה של העיירה.

הזווית הישראלית: איך משלבים את גטיסברג בטיול

מגיעים לגטיסברג רק ברכב. טסים מתל אביב בטיסה ישירה לניו יורק, ניוארק או וושינגטון (השוואת מחירים נוחה דרך סקייסקנר), שוכרים רכב וגטיסברג יושבת במרחק נוח: כשעה וחצי מבולטימור, כשעתיים וחצי מוושינגטון או מפילדלפיה. הנוסחה המנצחת למשפחות ישראליות היא לשלב אותה כתחנת לילה בדרך בין וושינגטון לניו יורק - יום מלא בשדה הקרב ובעיירה, ערב של סיור רוחות, ולמחרת ממשיכים. עם ילדים זה עובד מפתיע טוב: תותחים אמיתיים, סלעים לטפס עליהם וסיפורים דרמטיים מנצחים כל מסך. ומי שבכל זאת רוצה שעווה בטיול - זוכרים שמאדאם טוסו ניו יורק מחכה בטיימס סקוור בהמשך המסלול.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• היכל הנשיאים בגטיסברג סגור לצמיתות - אי אפשר לבקר בו, והדמויות נמכרו כולן במכירה פומבית
• בבניין ברחוב בולטימור 789 פועל היום סטודיו וגלריה של הפסל גארי קסטיל, הפתוח למבקרים
• האוסף המקורי התפזר בין אספנים פרטיים ומוזיאונים קטנים - אין מקום שבו רואים אותו במרוכז
• מי שמחפש חוויית "כל הנשיאים בשעווה" ימצא אותה היום במוזיאון הנשיאותי בקיסטון, סאות' דקוטה
• גטיסברג עצמה נשארה יעד מלא: הכניסה לשטחי שדה הקרב חופשית, וסיורים מודרכים כדאי להזמין מראש
• ההגעה לגטיסברג היא ברכב בלבד - כשעה וחצי מבולטימור וכשעתיים וחצי מוושינגטון או פילדלפיה

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להגיע לרחוב בולטימור ולחפש את המוזיאון - הוא סגור שנים, ומה שנמצא בבניין היום הוא סטודיו של פסל
• לבלבל בין היכל הנשיאים לבין מוזיאון השעווה של מלחמת האזרחים שפעל באותה עיירה - שני מוסדות שונים, ושניהם כבר אינם
• לוותר על מורה דרך מוסמך בשדה הקרב - בלי הסבר, גטיסברג היא רק שדות ואנדרטאות
• לתכנן לגטיסברג שעתיים בלבד - היעד דורש יום מלא לפחות, ורצוי לינת לילה
• להגיע בלי רכב ולצפות להסתובב ברגל בין נקודות שדה הקרב - המרחקים גדולים בהרבה ממה שנדמה
• לחפש את דמויות השעווה של הנשיאים במוזיאונים אחרים בעיירה - הן פשוט לא שם

שאלות נפוצות

האם היכל הנשיאים בגטיסברג עדיין פתוח?

לא. המוזיאון נסגר סופית בסוף נובמבר 2016, אחרי כמעט 60 שנות פעילות, וכל דמויות השעווה נמכרו במכירה פומבית בינואר 2017. הבניין ברחוב בולטימור משמש היום כסטודיו וגלריה של פסל.

בכמה נמכרה דמות השעווה של אברהם לינקולן?

לינקולן היה הלוט היקר של המכירה ונמכר ב-8,500 דולר. אחריו דורגו תיאודור רוזוולט (8,000 דולר) ויוליסס גרנט (6,200 דולר). הנשיאים הפחות מבוקשים נמכרו בסכומים של כאלף דולר.

לאן הלכו בובות השעווה של הנשיאים?

האוסף התפזר בין אספנים פרטיים, קרובי משפחה של נשיאים ומוזיאונים קטנים. דמות לינדון ג'ונסון, למשל, מוצגת במוזיאון קטן בקרלייל שבפנסילבניה, אבל רוב הדמויות נמצאות היום בידיים פרטיות ואינן נגישות לציבור.

מה נמצא היום בבניין המוזיאון בגטיסברג?

אל הבניין ברחוב בולטימור 789 נכנס הפסל גארי קסטיל, המתמחה באנדרטאות של מלחמת האזרחים, והוא מפעיל בו סטודיו וגלריה הפתוחים למבקרים.

איפה אפשר לראות היום את כל נשיאי ארה"ב בשעווה?

המקום המרכזי שנותר הוא מוזיאון השעווה הנשיאותי הלאומי בקיסטון, סאות' דקוטה, ליד הר ראשמור, שמציג את כל הנשיאים בסצנות משוחזרות. זו החוויה הקרובה ביותר למה שהציע ההיכל בגטיסברג.

האם שווה לבקר בגטיסברג גם בלי מוזיאון השעווה?

בהחלט. שדה הקרב של הפארק הלאומי פתוח חינם, העיירה מלאה בתים היסטוריים מ-1863, ויש היצע גדול של סיורים - מאוטובוס עם מורה דרך מוסמך ועד כרכרות וסיורי רוחות. מומלץ יום מלא לפחות.