מוזיאון השעווה במגדל טוקיו – חדר הפרוג-רוק המוזר ביפן

מוזיאון השעווה במגדל טוקיו (Tokyo Tower Wax Museum) היה מוזיאון השעווה הקבוע הראשון של יפן: הוא נפתח במרץ 1970 בקומה השלישית של בניין פוט טאון שלמרגלות המגדל, ונסגר לצמיתות בספטמבר 2013. אי אפשר לבקר בו היום - אבל מגדל טוקיו עצמו פעיל, ומי שמחפש בובות שעווה בטוקיו ימצא אותן במאדאם טוסו באודאיבה. מה שנשאר מהמוזיאון הזה הוא סיפור שנשמע כמו בדיחה פנימית של אספני תקליטים: מוסד משפחתי עם ישו, הביטלס וחדר עינויים מכני - ובאמצעו פינה שלמה המוקדשת לפרנק זאפה, קלאוס שולצה, פאוסט וגיבורי הקראוט-רוק הגרמני, לצד קיר תקליטים נדירים.

במשך 43 שנים היה המוזיאון הזה אחת התחנות המוזרות והאהובות של טוקיו, והסגירה שלו הפכה לידיעה בעיתוני מוזיקה מלונדון ועד קנדה - לא בגלל איכות הפיסול, אלא בגלל האוסף שאין שני לו בעולם. זה סיפורו של מקום שבו הטעם האישי של אדם אחד ניצח כל שיקול מסחרי, ושל התעלומה שנותרה פתוחה: לאן, בעצם, נעלמו כל הבובות?

1970: כך נולד מוזיאון השעווה הראשון של יפן

כשמוזיאון השעווה נפתח ב-20 במרץ 1970, מגדל טוקיו היה בן 12 בלבד - אנטנת השידור האדומה-לבנה שנבנתה בהשראת מגדל אייפל כבר הייתה סמל השיקום של יפן שאחרי המלחמה, והמדינה כולה חגגה באותה שנה את אקספו אוסקה. אל תוך האופוריה הזאת נכנס מוזיאון שהציג את עצמו כראשון מסוגו ביפן והגדול באסיה: תצוגת קבע של פסלי שעווה בסגנון האירופי הקלאסי, מהז'אנר שמזוהה עד היום עם מאדאם טוסו.

בובות מלונדון בלב טוקיו

הדמויות הראשונות לא נוצרו ביפן כלל - הן יובאו ישירות מסטודיו בלונדון, עיר הבירה העולמית של אמנות השעווה. זה היה מהלך יוצא דופן: בשנות השבעים רוב היפנים הכירו בובות שעווה רק מתמונות, והאפשרות לעמוד מול דמות בגודל טבעי של כוכב עולמי הייתה חידוש גמור. מי שסקרן איך המסורת הזאת נולדה באירופה עוד לפני מאתיים שנה ימצא את הרקע אצל מוזיאוני השעווה הוותיקים בעולם - המוזיאון של טוקיו היה החוליה האסייתית הראשונה בשרשרת הזאת.

פוט טאון: עיר השעשועים שבין רגלי המגדל

המוזיאון שכן בקומה השלישית של פוט טאון (Foot Town), בניין הבילוי שנבנה ממש בין ארבע רגלי הפלדה של המגדל. זה היה מתחם משפחתי אופייני לתקופה: אקווריום, גלריות, מסעדות וחנויות מזכרות - והמוזיאון היה חלק בלתי נפרד מחוויית העלייה למגדל. משפחות שהגיעו למצפה ירדו קומה, שילמו כרטיס נפרד צנוע, ונכנסו לעולם אחר לגמרי. במשך שנות השבעים הוא נחשב לאחת האטרקציות הפופולריות של טוקיו, ובשיא פעילותו עברו בו מיליוני מבקרים שראו בו תחנת חובה, בערך כמו שהמצפה עצמו נתפס היום.

ב-2001 עבר המוזיאון רענון גדול תחת הכותרת "האנשים שעיצבו את המאה העשרים" - ניסיון לעדכן את התצוגה לקהל חדש. אבל מה שהפך אותו לשם דבר בקרב מטיילים מבחוץ לא היה הרענון הזה, אלא דווקא הפינות שנשארו כשהיו: מוזרות, אישיות, ולא דומות לשום מוזיאון שעווה אחר בעולם.

מה ראו בפנים: מישו והביטלס ועד חדר העינויים

הסיור במוזיאון היה מסע סוריאליסטי בין ז'אנרים שלא אמורים לחיות זה לצד זה. בכניסה קיבלו את המבקרים דמויות של כוכבי קולנוע והיסטוריה בסגנון מוזיאון שעווה קלאסי, ומשם התגלגלו התצוגות לכיוונים שאף מנהל שיווק לא היה מאשר.

מהסעודה האחרונה ועד אסטרונאוטים יפנים

בין המוצגים הבולטים: דמות ישו ושחזור שעווה מלא של "הסעודה האחרונה" על פי הציור של דה וינצ'י, חברי הביטלס בתלבושות התקופה, והאסטרונאוטים היפנים מאמורו מוהרי וצ'יאקי מוקאי - תוספת גאווה לאומית מהרענון של 2001. השילוב הזה של קודש, פופ וחלל באותו מסדרון הוא בדיוק מה שמבקרים זרים תיארו ביומני מסע כחוויה "שאי אפשר להמציא".

חדר העינויים שצילק דור שלם של ילדים יפנים

הפינה השנייה בטירופה הייתה חדר העינויים: שחזורי שעווה של שיטות עונשין היסטוריות, כולל דמויות ממונעות שזזו באמת ולוו באפקטים קוליים. טורים נוסטלגיים ביפנית מתארים עד היום את הטראומה - ילדים שהגיעו לראות את הביטלס ומצאו את עצמם בורחים בבהלה ממתקן גלגל מסתובב עם דוקרנים. פרט מסקרן שעולה מאותם זיכרונות: בשנים האחרונות של המוזיאון הוסתרו דמויות העינויים מאחורי לוחות עץ עם חורי הצצה ושלטי אזהרה, והמנגנונים הממונעים כבר לא עבדו - עדות שקטה לדעיכת המקום.

הקסם של הדמיון החלקי

וכאן חובה לומר את האמת שכל מי שביקר שם דיווח עליה: רמת הדמיון לא התקרבה לסטנדרט של מאדאם טוסו. מבקרים כתבו בחיוך שדמות ג'וליה רוברטס זוהתה רק בזכות השלט, ושישו נראה משועמם. ההשערה המקובלת היא שסוגיות של זכויות דיוקן אילצו את המוזיאון להסתפק ב"השראה" במקום דיוק. אבל דווקא חוסר השלמות הזה הפך לחלק מהקסם - זה לא היה מוזיאון שמנסה להתחרות ברשתות הגדולות, אלא יצור כלאיים יפני-אירופי עם אישיות משלו.

חדר הפרוג-רוק: הפינה שהפכה את המוזיאון לאגדה עולמית

בקצה המוזיאון חיכתה הסיבה האמיתית לתהילתו הבינלאומית: אגף שלם המוקדש לרוק מתקדם ולקראוט-רוק גרמני. לא הביטלס ולא אלביס - אלא בדיוק המוזיקאים שרק אספן תקליטים אדוק היה מזהה. עיתוני מוזיקה באנגלית קראו לזה בפשטות "מוזיאון הקראוט-רוק", ואתרי מסע לאתרים ביזאריים דירגו אותו בין המקומות המוזרים ביותר לביקור ביפן.

"המצאות לגיטרה חשמלית": זאפה, פריפ, אמרסון ואיומי

החדר המרכזי נקרא "Inventions for Electric Guitar" - מחווה ישירה לאלבום הסולו של מנואל גטשינג מאש רה טמפל, וכבר בבחירת השם אפשר להבין עם איזה קהל דיברו כאן. בין הדמויות שהוצגו בו: פרנק זאפה, איאן אנדרסון מג'תרו טאל עם החליל, טוני איומי מבלאק סבאת', קית' אמרסון מ-ELP ורוברט פריפ מקינג קרימזון. גיטריסטים וקלידנים שמעולם לא זכו לבובת שעווה בשום מקום אחר בעולם - ופתאום, בקומה שלישית של מגדל תצפית בטוקיו, עמדו כולם בשורה.

הפינה הגרמנית: שולצה, פאוסט, גורו גורו וגטשינג

לידם השתרעה פינה עם שלט "German Progressive": קלאוס שולצה מאחורי הסינתיסייזרים, חברי פאוסט, המתופף מאני נוימאייר מגורו גורו, ותצוגה מורחבת לכבוד מנואל גטשינג עצמו - כולל ממורביליה הקשורה ל-E2-E4, אחד האלבומים המשפיעים בתולדות המוזיקה האלקטרונית. גטשינג אף ביקר במוזיאון בעצמו והצטלם לצד בובת השעווה שלו - תמונות שהפכו לפריט פולחן בקרב מעריציו. תופעה כזאת, שבה מוזיקאי נישה גרמני טס ליפן לפגוש את כפילו משעווה, לא קרתה בשום מוזיאון אחר.

קיר התקליטים והממורביליה

סביב הדמויות נפרשה תצוגה של תקליטים נדירים, פריטי זיכרון וחפצים מקוריים מסצנת הרוק הגרמני - אוסף שהיה שווה ביקור בפני עצמו, במיוחד ביפן, אחד השווקים הגדולים בעולם לקראוט-רוק. השילוב של פסלים, ויניל ותאורה עמומה יצר אווירת מקדש יותר מאשר אטרקציה תיירותית. מי שמתעניין באחיו המוזרים של המקום הזה ברחבי העולם ימצא חברה טובה בין מוזיאוני השעווה המוזרים בעולם - אבל גם שם, חדר הפרוג של טוקיו נחשב לליגה משלו.

גן פוג'יטה: המיליונר שבנה מקדש לקראוט-רוק

איך בכלל נולד חדר כזה? התשובה היא איש אחד: גן פוג'יטה (Gen Fujita), בעלי המוזיאון בגלגולו המאוחר - ואחת הדמויות הצבעוניות בעולם העסקים היפני.

הבן של האיש שהביא את מקדונלד'ס ליפן

גן הוא בנו של דן פוג'יטה, המיליארדר האגדי שייבא את מקדונלד'ס ליפן והקים את אחת מרשתות המזון הגדולות באסיה - היפנים משווים אותו ליזמים המפורסמים ביותר של המערב. הבן ירש הון, אבל במקום המבורגרים בחר להשקיע בתשוקה הפרטית שלו: רוק מתקדם וקראוט-רוק גרמני. עיתונות המוזיקה הבריטית תיארה אותו כמעריץ ענק של הז'אנר, וכתבה במפורש שהתצוגות במוזיאון הורכבו במידה רבה מהאוסף האישי שלו.

כשהטעם האישי מנצח כל שיקול מסחרי

וזה בדיוק מה שהפך את המוזיאון ליחיד במינו. ברשתות הגדולות, הרכב הדמויות נקבע על ידי סקרי קהל ומחלקות שיווק: מוסיפים את כוכב הפופ של הרגע, מורידים את מי שיצא מהאופנה. במגדל טוקיו התהליך היה הפוך - אדם אחד עם ארנק עמוק החליט שהעולם צריך בובת שעווה של מאני נוימאייר מגורו גורו, וכך היה. אף מבקר לא ביקש את זה; רובם כלל לא ידעו מי זה. אבל מי שכן ידע - חווה רגע של התגלות.

יש כאן גם הקשר יפני רחב: יפן הייתה ונשארה מעצמת פולחן של ז'אנרים אירופיים נידחים. להקות קראוט-רוק שנשכחו בגרמניה מילאו אולמות בטוקיו, וחנויות התקליטים של שיבויה החזיקו מדפים שלמים של הוצאות יפניות בלעדיות. חדר הפרוג של המוזיאון היה הביטוי הפיזי המוגזם ביותר של התופעה הזאת - אנדרטת שעווה לאהבה יפנית לא הגיונית למוזיקה גרמנית ניסיונית.

הסגירה: כך הסתיימו 43 שנים

ב-1 בספטמבר 2013 ננעלו דלתות המוזיאון לתמיד. הסיבה הרשמית הייתה יבשה להפליא: החוזה מול הנהלת מגדל טוקיו הסתיים ולא חודש, במסגרת שיפוץ מקיף של בניין פוט טאון לקראת חגיגות יום השנה ה-55 של המגדל. שום דרמה, שום פשיטת רגל מתוקשרת - פשוט החלטה נדל"נית של בעלי הבניין, שסימנה עידן חדש ומבריק יותר עבור המתחם.

שיפוץ המגדל והחוזה שלא חודש

בפרספקטיבה של זמן, ההיגיון ברור: מוזיאון שעווה מיושן עם דמויות שלא חודשו שנים, שחדר העינויים שלו כבר הוסתר מאחורי קרשים, לא התאים לחזון של מתחם בילוי מודרני. התיירות בטוקיו הפכה בינלאומית וצעירה יותר, והמגדל נערך לתחרות מול מגדל סקייטרי החדש והגבוה ממנו. גורל דומה פקד לא מעט מוזיאוני שעווה ברחבי העולם - גם סניפים של הרשתות הגדולות נסגרים כשהעיר סביבם משתנה, כפי שקרה למשל עם מאדאם טוסו בייג'ינג ועם מאדאם טוסו איסטנבול.

אבל בינלאומי בעיתוני המוזיקה

ואז קרה דבר מוזר: הידיעה על סגירת מוזיאון שעווה יפני קטן הפכה לחדשות עולמיות. מגזין The Wire הלונדוני, Exclaim הקנדי, Fact ואתרי מוזיקה נוספים פרסמו כתבות אבל שבמרכזן שאלה אחת: מה יעלה בגורל בובות הקראוט-רוק? ביפן עצמה מילאו הגולשים את הרשתות בזיכרונות - מי על דמויות העינויים שהפחידו אותו בילדות, מי על הפינה הגרמנית שגילה במקרה. עבור מוזיאון שרוב שנותיו נחשב לאטרקציה מיושנת, זו הייתה יציאה מהדלת הראשית: הוא נסגר כשהוא מפורסם יותר מאי פעם.

לאן נעלמו הבובות? התעלומה שנותרה פתוחה

וכאן מתחיל הפרק העצוב באמת של הסיפור. ברשתות הגדולות, דמות שיורדת מהתצוגה נשלחת למחסן מבוקר אקלים או מועברת לסניף אחר. במגדל טוקיו לא היה לאן להעביר - המוזיאון היה יחיד, והאוסף היה פרטי.

התחנה ברופונגי שנעלמה בשקט

לפי דיווחים יפניים, חלק מדמויות הרוק זכו לחיים שניים קצרים: הן הוצגו לאחר הסגירה בחלל תצוגה בשם טוקיו רוק שואוקייס באזור רופונגי, רובע חיי הלילה של טוקיו. אבל גם המקום הזה נסגר בשקט, בלי הודעה מסודרת - ומאז עקבות הדמויות נעלמו. בפורומים יפניים עדיין צצות מדי פעם שאלות של נוסטלגים: מישהו יודע איפה הבובות? התשובות, עד היום, מסתכמות במשיכת כתפיים דיגיטלית.

זאפה האבוד ושאר הנעדרים

גורלה של דמות פרנק זאפה - אולי בובת השעווה המפורסמת ביותר של המוזיאון - מדגים את התעלומה: היא תועדה ברופונגי אחרי הסגירה, ומאז אבדו עקבותיה. איש אינו יודע לומר אם דמויות שולצה, פאוסט וגטשינג יושבות במחסן פרטי של משפחת פוג'יטה, נמכרו לאספנים או הושמדו. גם גורל דמויות העינויים, הסעודה האחרונה והאסטרונאוטים לא פורסם מעולם. בעולם שבו בובת שעווה בודדת עולה לרשתות הגדולות מאות אלפי שקלים בייצור, מדובר באוסף שלם ששווה הון - ושפשוט התאדה.

העדר תיעוד רשמי הפך את המוזיאון לסוג של אגדה אורבנית מוזיקלית: אתרי מורשת רוק מקוננים על האובדן, ותמונות הדמויות ממשיכות להסתובב ברשתות כגלויות מעולם שנעלם. במובן מסוים, הסוף המסתורי הזה הולם את המקום - מוזיאון שנבנה על טעם פרטי נעלם באותה פרטיות שבה נוהל.

מה עומד שם היום, ואיפה רואים שעווה בטוקיו עכשיו

מי שעולה היום לפוט טאון לא ימצא זכר לשעווה. בקומות 3 עד 5, בדיוק במרחב שבו שכנו המוזיאון ושכניו, פועל פארק בילוי דיגיטלי ענק בשם RED - מתחם גיימינג, מציאות מדומה וספורט אלקטרוני המשתרע על אלפי מ"ר: סימולטורי מרוצים, מתקני VR, ארקייד רטרו וזירות משחק. יש אירוניה מסוימת בכך שהקומה שבה עמד קית' אמרסון מאחורי סינתיסייזר שעווה מלאה היום במסכים - עידן החליף עידן.

מגדל טוקיו עצמו: עדיין שווה עלייה

המגדל נשאר אחת התצפיות הטובות של העיר, והמצפה הראשי בגובה 150 מטר פעיל כרגיל; את השעות המעודכנות בודקים באתר הרשמי. מי שמזמין מראש חוסך תור בקופות - יש כרטיס דיגיטלי למצפה, ולמי שמתכנן יום שלם בעיר גם שילוב של מצפה עם כרטיס רכבת תחתית חופשי. טיפ שחוזר שוב ושוב אצל צלמים מקומיים: את תמונת המגדל הקלאסית מצלמים דווקא מבחוץ, ממדרגות מקדש זוג'וג'י הסמוך, שם הגג העתיק והמגדל האדום נכנסים לפריים אחד - ובשעות הבוקר המוקדמות המקום כמעט ריק.

מאדאם טוסו אודאיבה: היורשת הרשמית

ובצירוף מקרים היסטורי מושלם: באותה שנה שבה נסגר מוזיאון השעווה של המגדל, נפתח באודאיבה הסניף הקבוע של מאדאם טוסו - הראשון של הרשת ביפן, בקניון דקס טוקיו ביץ' שמול גשר הקשת. לפיד השעווה של טוקיו עבר רשמית מהמגדל אל המפרץ, הפעם עם דיוק פיסולי ברמה עולמית ודמויות מקומיות כמו חברי X JAPAN לצד כוכבי הוליווד. אפשר להזמין כרטיס למאדאם טוסו טוקיו מראש, וכל פרטי הביקור מרוכזים אצלנו על מאדאם טוסו טוקיו.

הזווית הישראלית: איך משלבים את זה בטיול

מישראל מגיעים לטוקיו בטיסה ישירה של כ-11 עד 12 שעות מתל אביב, או בעצירה אחת דרך מפרציות ואירופאיות. למשפחות עם חובבי מוזיקה או נוסטלגיה, מסלול יום נהדר נראה כך: בוקר במקדש זוג'וג'י והמצפה של מגדל טוקיו, צהריים בפארק הדיגיטלי בפוט טאון לטובת הילדים, ואחר צהריים ברכבת האוטומטית לאודאיבה - מאדאם טוסו, גשר הקשת ושקיעה על המפרץ. כך סוגרים ביום אחד גם את ההיסטוריה של השעווה היפנית וגם את ההווה שלה.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• מוזיאון השעווה במגדל טוקיו סגור לצמיתות מאז ספטמבר 2013 - אל תחפשו אליו כרטיסים
• זה היה מוזיאון השעווה הקבוע הראשון של יפן, שנפתח ב-1970 עם דמויות שיובאו מלונדון
• חדר הפרוג-רוק והפינה הגרמנית היו אוסף אישי של הבעלים גן פוג'יטה, בן המשפחה שהביאה את מקדונלד'ס ליפן
• גורל הבובות לא ידוע: חלקן הוצגו זמנית ברופונגי, ומאז נעלמו עקבותיהן
• במקום המוזיאון פועל היום פארק גיימינג ו-VR בקומות 3-5 של פוט טאון
• מי שמחפש בובות שעווה בטוקיו כיום ימצא אותן במאדאם טוסו באודאיבה

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להגיע למגדל טוקיו ולחפש את מוזיאון השעווה - הוא לא קיים כבר שנים, ובמקומו פארק דיגיטלי
• לבלבל בין המוזיאון ההיסטורי של המגדל לבין מאדאם טוסו טוקיו - זה מוזיאון אחר לגמרי, באודאיבה
• לקנות כרטיס למצפה בקופה בלי לבדוק הזמנה דיגיטלית מראש - התור בשעות השיא ארוך
• לפספס את מדרגות מקדש זוג'וג'י - נקודת הצילום הטובה ביותר של המגדל, בחינם וצמוד אליו
• לצפות שהפארק הדיגיטלי בפוט טאון ישמר משהו מהמוזיאון - אין שם שום אזכור לשעווה
• לתכנן יום באודאיבה בלי לבדוק את שעות מאדאם טוסו מראש - שעות הכניסה האחרונה משתנות לפי עונה

שאלות נפוצות

האם מוזיאון השעווה במגדל טוקיו עדיין פתוח?

לא. המוזיאון נסגר לצמיתות ב-1 בספטמבר 2013, אחרי 43 שנות פעילות, ואי אפשר לבקר בו. בקומות שבהן שכן פועל היום פארק גיימינג ומציאות מדומה, ומגדל טוקיו עצמו ממשיך לפעול כרגיל.

למה נסגר מוזיאון השעווה של מגדל טוקיו?

החוזה של המוזיאון מול הנהלת המגדל הסתיים ולא חודש, במסגרת שיפוץ כולל של בניין פוט טאון לקראת חגיגות יום השנה ה-55 של המגדל. המוזיאון, שנחשב באותה עת מיושן, לא השתלב בחזון החדש של המתחם.

מה היה מיוחד בחדר הפרוג-רוק של המוזיאון?

זה היה האגף היחיד בעולם שהציג בובות שעווה של גיבורי הרוק המתקדם והקראוט-רוק: פרנק זאפה, רוברט פריפ, קית' אמרסון, טוני איומי, קלאוס שולצה, חברי פאוסט ומנואל גטשינג, לצד תקליטים נדירים וממורביליה. האוסף שיקף את הטעם האישי של הבעלים גן פוג'יטה, ובזכותו זכה המוזיאון לתהילה בעיתונות המוזיקה העולמית.

לאן נעלמו בובות השעווה אחרי הסגירה?

באופן רשמי - לא ידוע. לפי דיווחים יפניים, חלק מדמויות הרוק הוצגו לזמן קצר בחלל תצוגה ברופונגי שנסגר גם הוא בשקט, ומאז אבדו עקבות האוסף כולו, כולל דמות פרנק זאפה המפורסמת.

מה נמצא היום במקום שבו פעל המוזיאון?

בקומות 3 עד 5 של פוט טאון פועל פארק בילוי דיגיטלי גדול עם משחקי VR, סימולטורי מרוצים, ארקייד רטרו וזירות ספורט אלקטרוני - אחד ממתחמי הגיימינג הגדולים ביפן.

איפה אפשר לראות בובות שעווה בטוקיו כיום?

במאדאם טוסו טוקיו שבקניון דקס טוקיו ביץ' באודאיבה - הסניף הקבוע הראשון של הרשת ביפן, שנפתח באותה שנה שבה נסגר מוזיאון המגדל. מוצגות בו עשרות דמויות ברמת הדיוק המוכרת של הרשת, כולל כוכבים יפנים ובינלאומיים.