מארי טוסו – סיפור חייה המטורף של האישה מאחורי אימפריית השעווה

מארי טוסו (1761-1850) הייתה פסלת שעווה ילידת שטרסבורג שחייה נשמעים כמו תסריט: חניכה אצל הרופא-הפסל פיליפ קורטיוס בפריז, שנים בחצר המלוכה בוורסאי, הישרדות במהפכה הצרפתית בזכות הכנת מסכות מוות של ראשים שנערפו בגיליוטינה - כולל מארי אנטואנט - ולבסוף, אחרי 33 שנות נדודים בבריטניה, ייסוד התצוגה הלונדונית שהפכה לאימפריית מוזיאוני השעווה הגדולה בעולם. כל סניף של מאדאם טוסו שאתם מכירים היום - מלונדון ועד סינגפור - נושא את שמה של האישה הזאת, שהגיעה לכל זה בלי ייחוס, בלי כסף ובלי בעל שתומך בה.

הסיפור שלה הוא גם שיעור בהיסטוריה של אירופה: היא עמדה במרחק נגיעה מוולטר, בנג'מין פרנקלין, לואי השישה עשר, מארה ורובספייר - וראתה את כולם, פשוטו כמשמעו, מבפנים ומבחוץ. חלק מהדמויות פיסלה כשהיו בשיא כוחן, ואת חלקן פגשה שוב כשראשן נמסר לידיה אחרי הגיליוטינה. אף יזמית בהיסטוריה לא בנתה מותג עולמי מחומר גלם מצמרר יותר.

מה שהופך את הביוגרפיה שלה למרתקת במיוחד הוא הפער בין הדימוי לאישה: מאחורי המותג הנוצץ עומדת ניצולת טרור פוליטי, אם חד-הורית בפועל שגררה עגלות עם פסלי שעווה בין עיירות אנגליות בגשם, וסוחרת ממולחת שהבינה שנים לפני כולם שאנשים ישלמו כדי לעמוד ליד המפורסמים - אפילו אם הם עשויים שעווה.

ילדות בצל מלחמה - משטרסבורג לברן

מארי טוסו נולדה בדצמבר 1761 בשטרסבורג שבאלזס, בשם אנה מארי גרוסהולץ (Anna Maria Grosholtz). היא מעולם לא הכירה את אביה: יוזף גרוסהולץ, חייל, נהרג במלחמת שבע השנים כחודשיים לפני שנולדה. אמה אן, שנותרה לבדה עם תינוקת וללא פרנסה, קיבלה משרת סוכנת בית אצל רופא צעיר ומצליח בברן שבשווייץ - והמהלך הזה, שנראה כמו פתרון דחק של אלמנה ענייה, התברר כרגע שכונן את ההיסטוריה של הבידור העולמי.

הרופא שפיסל בשעווה

המעסיק של האם היה ד"ר פיליפ קורטיוס (Philippe Curtius) - רופא שווייצרי שהתמחה בהכנת דגמים אנטומיים משעווה לצורכי לימוד רפואה. די מהר הבחין קורטיוס שהדגמים שלו מעניינים לא רק סטודנטים לרפואה: אנשים סקרנים היו מוכנים לשלם כדי לראות דיוקנאות שעווה של אנשים אמיתיים. הילדה מארי גדלה בביתו, קראה לו "דוד", ולאורך השנים לא פסקו השמועות שהקשר היה קרוב עוד יותר - יש היסטוריונים שמשערים שקורטיוס היה למעשה אביה הביולוגי. כך או כך, הוא היה האב היחיד שהכירה, והוא זה שזיהה אצלה את הכישרון.

ההזמנה ששינתה הכל

ב-1765 קיבל קורטיוס הזמנה מפתה לעבור לפריז, בחסות אנשי אצולה שהתלהבו מאמנות השעווה שלו. הוא נסע לבדו, ביסס את מעמדו, וזמן קצר לאחר מכן שלח להביא את סוכנת הבית שלו ואת בתה הקטנה. מארי הגיעה לפריז כילדה - והעיר שבה תגדל הייתה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון: פריז של סוף המאה ה-18, רגע לפני שהכל יתפוצץ.

פריז - החניכה אצל פיליפ קורטיוס

בפריז הפך קורטיוס מרופא עם תחביב לאמן תצוגה של ממש. הוא פתח תצוגת שעווה שהלכה והתרחבה, וב-Palais-Royal הציג את "סלון השעווה" (Salon de Cire) - אולם שבו יכלו פריזאים מן השורה לראות מקרוב את דמויות השעה: פילוסופים, אנשי חצר, שועי עולם. בעידן שלפני הצילום זו הייתה הדרך היחידה של אדם רגיל לדעת איך באמת נראים המלך, המלכה או וולטר - וההמונים נהרו.

וולטר - הפסל הראשון של נערה בת 16

קורטיוס לימד את מארי את כל שלבי המלאכה: יציקת תבניות גבס, עבודת שעווה בשכבות, שיבוץ שיער אמיתי שערה-שערה, צביעת עור וזגוגיות עיניים. היא התגלתה כתלמידה מחוננת, וב-1777, בהיותה כבת 16, הופקדה על דמות ראשונה משלה - הפילוסוף וולטר, שישב מולה בעצמו בערוב ימיו. אחריו הגיעו ז'אן-ז'אק רוסו ובנג'מין פרנקלין, שהיה אז שגריר אמריקאי נערץ בפריז. תחשבו על זה רגע: הנערה הזאת פיסלה מהחיים שלושה מענקי עידן הנאורות.

מערת הגנבים הגדולים - אבא של תא האימים

קורטיוס הבין עוד עיקרון שמניע את מוזיאוני השעווה עד היום: אנשים אוהבים להיבהל. לצד סלון השעווה המהודר הוא פתח בשדרת הטמפל את "מערת הגנבים הגדולים" (Caverne des Grands Voleurs) - תצוגה של רוצחים ופושעים מפורסמים, לעיתים ימים ספורים אחרי הוצאתם להורג. זה היה אב-הטיפוס הישיר של תא האימים המפורסם, שנים לפני שמישהו העלה בדעתו את השם הזה. מי שסקרן לדעת מי באמת היו חלוצי התחום ימצא הרחבה על התקופה הזאת בסקירת מוזיאוני השעווה הוותיקים בעולם.

ורסאי - המורה של אחות המלך

המוניטין של מארי הגיע רחוק, ולפי זיכרונותיה - עד ורסאי. מאדאם אליזבת, אחותו הצעירה של המלך לואי השישה עשר, התרשמה מכישוריה והזמינה אותה ללמד אותה פיסול ואמנות. מארי מספרת בזיכרונותיה שעברה לגור בארמון ורסאי וחיה בו כתשע שנים, בקרבה יומיומית למשפחת המלוכה - כולל המלכה מארי אנטואנט עצמה.

כמה מזה נכון?

הגינות היסטורית מחייבת לומר: חוקרים מטילים ספק בחלק מהפרטים. הזיכרונות שלה, שיצאו לאור ב-1838 כשכבר הייתה מותג מסחרי, נוטים להאדרה עצמית, ואין תיעוד עצמאי לתשע שנים רצופות של מגורים בארמון. אבל הקשר לחצר המלוכה עצמו מתועד היטב, קורטיוס אכן נהנה מחסות אריסטוקרטית, והיכרותה האישית עם דמויות החצר ניכרת בפסלים שיצרה. האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע - היא בהחלט הסתובבה בוורסאי, גם אם לא בדיוק כפי שסיפרה.

הקרבה שכמעט עלתה לה בחייה

מה שבטוח: בקיץ 1789, כשהבסטיליה נפלה והמהפכה הצרפתית פרצה, הקשר לוורסאי הפך מנכס למשקולת סביב הצוואר. קורטיוס, פוליטיקאי ממולח, מיהר להתיישר עם המהפכנים - התצוגה שלו החליפה בן לילה מלכים במהפכנים, ומארי נקראה לחזור לפריז. אבל בעיר שבה שכנים הלשינו על שכנים, אישה שלימדה את אחות המלך הייתה חשודה מהלכת. הצל של הגיליוטינה התקרב אליה במהירות.

המהפכה הצרפתית - מאסר, תער וגיליוטינה

בשיא שלטון הטרור נעצרה מארי. לפי עדותה היא נכלאה בכלא לה-פורס בפריז, ושותפתה לתא הייתה לא אחרת מז'וזפין דה בוארנה - מי שתהפוך לימים לאשתו של נפוליאון ולקיסרית צרפת. שתי הנשים, כך סיפרה, חיכו יחד לגורל שנראה בלתי נמנע.

הראש שגולח - וניצל

ההכנה להוצאה להורג בגיליוטינה כללה טקס מצמרר: גילוח שיער הראש, כדי שהלהב יפגוש צוואר חשוף. ראשה של מארי גולח - היא הייתה במרחק צעדים מהעגלה לכיכר ההוצאות להורג. מה שהציל אותה היה שילוב של קשרים ותועלת: קורטיוס גייס את חבריו המהפכנים, ובראשם דמויות משפיעות במשטר, והשלטון החדש הבין שיש לו שימוש באישה עם הכישרון הנדיר שלה. העסקה הייתה ברורה גם אם לא נחתמה בשום מסמך: את תחיי, אבל תעבדי בשבילנו.

העבודה שאי אפשר לסרב לה

וכך מצאה את עצמה מארי טוסו בתפקיד הכי מקאברי בתולדות האמנות: הכנת מסכות מוות של מוצאים להורג. לפי עדותה, לעיתים נאלצה לחטט בין גופות וראשים כרותים כדי לאתר את "המפורסמים" שבהם. הידיים שפיסלו את וולטר מהחיים החזיקו עכשיו ראשים שנאספו מסל הגיליוטינה. היא לא התנדבה - היא שרדה. ומהעבודה הכפויה הזאת נולד, בדרך האירונית ביותר שאפשר לדמיין, האוסף שיהפוך אותה לאישה עשירה ומפורסמת.

מסכות המוות - מארי אנטואנט, מארה ורובספייר

רשימת "הלקוחות" של מארי בשנות הטרור נקראת כמו מדריך טלפונים של ההיסטוריה: המלך לואי השישה עשר אחרי הוצאתו להורג בינואר 1793. המלכה מארי אנטואנט - האישה שאותה הכירה אישית מוורסאי - אחרי אוקטובר של אותה שנה. קשה לתפוס את הרגע הזה: הפסלת שראתה את המלכה בשיא זוהרה מחזיקה עכשיו את ראשה הכרות ומכינה ממנו תבנית גבס.

מארה באמבטיה - זירת רצח כתצוגה

ביולי 1793 נרצח העיתונאי המהפכני ז'אן-פול מארה בביתו, כשהוא שוכב באמבטיה הרפואית שלו, בידי שרלוט קורדה. מארי הוזעקה לזירה כשהגופה עוד הייתה טרייה, והכינה את מסכת המוות ואת דגם הסצנה - מקבילה תלת-ממדית לציור המפורסם של ז'אק-לואי דויד. שנה אחר כך הסתובב הגלגל: רובספייר, אדריכל הטרור בכבודו ובעצמו, עלה לגיליוטינה - וגם ראשו הגיע לידיה של מארי. טיפ למיטיבי לכת בפריז: מוזיאון גרווין, מוזיאון השעווה הפריזאי הגדול, מציג עד היום את האמבטיה האמיתית של מארה ואת דלת התא מהקונסיירז'רי שמאחוריה נכלאה מארי אנטואנט - שני מוצגים שסוגרים מעגל מושלם עם סיפורה של טוסו, ואפשר לראותם עם כרטיס כניסה לגרווין. על היחסים בין שתי האימפריות המתחרות שווה לקרוא בהשוואה בין מאדאם טוסו לגרווין.

הירושה של קורטיוס

ב-1794, כששוך הטרור, מת פיליפ קורטיוס - והוריש למארי את הכל: את התצוגות, את הפסלים, את הידע ואת השם הטוב. בת ה-33 הפכה בן רגע לבעלת עסק בזכות עצמה, בתקופה שבה נשים כמעט לא החזיקו רכוש. עכשיו נותר רק למצוא דרך לשרוד בצרפת שיצאה ממרחץ דמים - וזה התברר כקשה מהצפוי.

נישואים כושלים והפלגה של פעם בחיים

ב-1795 נישאה מארי לפרנסואה טוסו, מהנדס אזרחי צעיר ממנה. הנישואים העניקו לה את השם שיהפוך למותג הכי מפורסם בתולדות הבידור - וכמעט שום דבר אחר. פרנסואה התגלה כאסון פיננסי: בזבזן, חסר יוזמה, ובעיקר מוכשר בלחיות על חשבון כישרונה של אשתו. נולדו להם שני בנים, ז'וזף ופרנסואה הבן, ומארי הבינה שאם היא רוצה עתיד לילדיה - היא תצטרך לבנות אותו בעצמה.

ההצעה מלונדון

ב-1802 הגיעה הזדמנות: אמן במה בשם פול פילידור הציע לה להציג את אוסף השעווה שלה בתיאטרון הליסאום בלונדון. תנאי העסקה היו גרועים - מחצית מהרווחים לפילידור - אבל פריז שאחרי המהפכה הייתה עיר ענייה ורוויה בזיכרונות רעים, והקהל הצרפתי כבר ראה הכל. מארי ארזה את מיטב הפסלים, לקחה את ז'וזף בן הארבע, השאירה את התינוק פרנסואה עם אביו - והפליגה.

הפרידה שהפכה לסופית

היא לא ידעה זאת באותו רגע, אבל היא נפרדת מצרפת לתמיד. המלחמות הנפוליאוניות שפרצו מחדש ניתקו את הקשר בין בריטניה לצרפת, וחסמו כל דרך חזרה. את בעלה לא ראתה שוב מעולם - וכשהתברר שהוא ממשיך למכור נכסים שלה בפריז כדי לכסות חובות, כנראה שלא הצטערה על כך יותר מדי. הבן הצעיר פרנסואה הצליח להצטרף אליה רק כעבור שנים ארוכות. אישה בת 41, לבד עם ילד קטן, במדינה זרה שאת שפתה בקושי דיברה - כך נפתח הפרק הבריטי, שיתברר כפרק המצליח של חייה.

33 שנים על גלגלים - הקרקס הרציני ביותר בבריטניה

מ-1802 ועד 1835 - 33 שנים תמימות - נדדה מארי טוסו עם התצוגה שלה ברחבי בריטניה ואירלנד. לונדון, אדינבורו, גלאזגו, דבלין, מנצ'סטר, ליברפול, בריסטול, ועשרות עיירות שאיש לא זוכר: לכל מקום הגיעו העגלות עם ארגזי העץ, ובתוכם מלכים, מהפכנים ורוצחים משעווה. בעידן שלפני עיתונות מצולמת, התצוגה שלה הייתה חדשות מהלכות - הדרך היחידה של תושב עיירה סקוטית לראות איך נראו נפוליאון או מארי אנטואנט.

אשת שיווק שהקדימה את זמנה

מארי ניהלה את המסע כמו יזמית מודרנית לכל דבר: מודעות בעיתונים מקומיים לפני כל הגעה, קטלוגים מודפסים שנמכרו בכניסה, עדכון מתמיד של הדמויות לפי החדשות, והבנה חדה שהסיפור האישי שלה - האישה שהכינה את מסכות המוות של המהפכה - הוא נכס שיווקי שאין שני לו. היא לא הסתירה את העבר המצמרר; היא בנתה עליו את המותג.

הספינה שנטרפה

לא הכל הלך חלק. ב-1822, בהפלגה מליברפול לדבלין, נטרפה הספינה שנשאה את התצוגה מול חופי אירלנד. חלק מהאוסף - עמל של עשרות שנים - אבד בים, ומארי, שכבר הייתה בת 61, פשוט התחילה לשחזר ולפסל מחדש. באותה שנה לערך הצליח סוף סוף בנה הצעיר פרנסואה להגיע מצרפת, והמשפחה המצומצמת הפכה לעסק משפחתי של ממש: "מאדאם טוסו ובניה". מי שתוהה מה קרה לשושלת בהמשך ימצא סיפור מרתק על הנין שלה, שהקים רשת מתחרה תחת השם לואי טוסו.

בייקר סטריט - בית קבוע והולדת אגדה

ב-1835, בגיל 74 - גיל שבו רוב בני התקופה כבר לא היו בין החיים - החליטה מארי טוסו שנמאס לה מהדרכים, והשכירה מבנה קבוע בבייקר סטריט בלונדון: "בזאר בייקר סטריט". התצוגה הניידת הפכה למוסד לונדוני, ודמי הכניסה הצנועים הפכו אותה לבידור עממי אמיתי. "החדר הנפרד" שבו רוכזו מסכות המוות והפושעים קיבל ב-1846 מהמגזין הסאטירי "פאנץ'" את הכינוי שנשאר עד היום: "תא האימים" (Chamber of Horrors).

הפסל האחרון - היא עצמה

ב-1842, בגיל 81, יצרה מארי את אחת העבודות המרגשות שלה: דיוקן עצמי בשעווה. טיפ שחוזר שוב ושוב בדיווחי מבקרים: הפסל הזעיר של אישה קטנה עם משקפיים ושביס שחור ניצב עד היום בסניף לונדון, ורוב המבקרים חולפים על פניו בדרך לסלבריטאים בלי לדעת שזו המייסדת בכבודה ובעצמה, בעבודת ידה. עוד פנינה לחדי עין: "היפהפייה הנרדמת" - דמותה של מאדאם דו-בארי שיצר קורטיוס ב-1765, הדמות הוותיקה בתצוגה, עם מנגנון שגורם לחזה לעלות ולרדת כאילו היא נושמת. מבקרים ממליצים להגיע לאזור ההיסטוריה הזה דווקא בסוף הביקור, כשההמונים מצטופפים ליד הכוכבים - ככה מקבלים אותו כמעט ריקים.

המורשת - מלונדון לכל העולם

מארי טוסו נפטרה באפריל 1850, בת 88, ולפי המסופר השאירה לבניה עצה אחת: אל תתקוטטו. נכדיה העבירו את המוזיאון ב-1884 למשכנו הנוכחי ברחוב מרילבון - מאדאם טוסו לונדון של ימינו, מרחק שני צעדים מבייקר סטריט המקורי. שריפה ב-1925 והפצצה גרמנית במלחמת העולם השנייה השמידו חלק גדול מהפסלים המקוריים, אבל רבות מהתבניות שרדו, וכך גם מוצגים היסטוריים נבחרים. היום נושאת את שמה רשת עולמית עם סניפים בעשרות ערים - והכל התחיל באישה אחת בגובה מטר וחצי. למי שרוצה לסגור את המעגל במקום שבו הכל קרה, שווה לבדוק כרטיסים למאדאם טוסו לונדון - הסניף היחיד שבו ההיסטוריה שלה מוצגת פיזית - ולהעמיק בכל פרטי הביקור בסקירת מאדאם טוסו לונדון. מישראל זה קל במיוחד: טיסות ישירות מתל אביב ללונדון אורכות כחמש שעות, ומחירים משתלמים מוצאים בהשוואת טיסות בסקייסקנר.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• מארי טוסו הייתה אישה אמיתית לגמרי - לא שם מותג מומצא: פסלת שעווה ילידת שטרסבורג ששרדה את המהפכה הצרפתית
• את המקצוע למדה אצל ד"ר פיליפ קורטיוס, שייתכן שהיה אביה הביולוגי - והוא שהוריש לה את האוסף ב-1794
• מסכות המוות שהכינה - מארי אנטואנט, לואי ה-16, מארה ורובספייר - היו הבסיס לתא האימים המפורסם
• הדיוקן העצמי שפיסלה בגיל 81 מוצג עד היום בסניף לונדון - רוב המבקרים חולפים על פניו בלי לשים לב
• הדמות הוותיקה בתצוגה היא "היפהפייה הנרדמת" של מאדאם דו-בארי מ-1765, עם מנגנון נשימה פועל
• הסניף הלונדוני נמצא היום ברחוב מרילבון, צעדים ספורים מאתר בייקר סטריט המקורי של 1835

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לחשוב ש"מאדאם טוסו" הוא רק שם שיווקי - ולפספס את אחד מסיפורי החיים המדהימים של המאה ה-18
• לחפש את המוזיאון בבייקר סטריט עצמו - הכתובת מאז 1884 היא מרילבון רוד הסמוך
• לדלג על אזור ההיסטוריה והדיוקן העצמי שלה בסניף לונדון בגלל הריצה לסלבריטאים
• להתבלבל בין מארי טוסו ללואי טוסו - הנין שהקים רשת מוזיאונים מתחרה תחת שם דומה
• להניח שכל הפסלים המקוריים שרדו - שריפה ב-1925 והפצצה במלחמת העולם השנייה השמידו חלק ניכר מהם
• לקבל כל פרט בזיכרונותיה כעובדה - חוקרים מטילים ספק בחלק מהסיפורים, כמו תשע השנים בוורסאי

שאלות נפוצות

מי הייתה מאדאם טוסו באמת?

מארי טוסו (1761-1850), ילידת שטרסבורג בשם אנה מארי גרוסהולץ, הייתה פסלת שעווה שלמדה את המקצוע אצל ד"ר פיליפ קורטיוס בפריז. אחרי ששרדה את המהפכה הצרפתית והכינה מסכות מוות של מוצאים להורג, היגרה לבריטניה ב-1802, נדדה 33 שנה עם תצוגה ניידת, וב-1835 ייסדה בלונדון את התצוגה הקבועה שהפכה לרשת מוזיאוני השעווה הגדולה בעולם.

איך שרדה מארי טוסו את המהפכה הצרפתית?

בזכות שילוב של קשרים וכישרון. היא נעצרה בתקופת הטרור בשל קשריה לחצר המלוכה, וראשה אף גולח לקראת הוצאה להורג בגיליוטינה. קשריו של קורטיוס עם בכירי המהפכה הביאו לשחרורה - בתמורה לשירותיה: הכנת מסכות מוות של המוצאים להורג, כולל בני המלוכה שהכירה אישית.

האם מארי טוסו באמת הכינה את מסכת המוות של מארי אנטואנט?

כך היא העידה בזיכרונותיה, ומסכת מוות המיוחסת למלכה אכן הוצגה בתצוגותיה במשך עשרות שנים. היסטוריונים מקבלים את עיקרו של הסיפור גם אם קשה לאמת כל פרט. האירוניה קשה לעיכול: לפי עדותה היא הכירה את המלכה מימיה בוורסאי - ופגשה אותה שוב לאחר הוצאתה להורג.

למה מוזיאון מאדאם טוסו נמצא בלונדון ולא בפריז?

כי ב-1802 קיבלה מארי הצעה להציג בלונדון ועזבה את צרפת - והמלחמות הנפוליאוניות חסמו את דרכה חזרה. היא לא שבה לצרפת מעולם. אחרי 33 שנות נדודים בבריטניה פתחה ב-1835 תצוגה קבועה בבייקר סטריט, וב-1884 העבירו נכדיה את המוזיאון למשכנו הנוכחי במרילבון רוד.

מה נשאר היום מהעבודות המקוריות של מארי טוסו?

פחות ממה שהיינו רוצים: שריפה ב-1925 והפצצה במלחמת העולם השנייה פגעו קשות באוסף. עם זאת שרדו תבניות היסטוריות, מוצגים נבחרים, הדיוקן העצמי שפיסלה ב-1842 ודמות "היפהפייה הנרדמת" של מאדאם דו-בארי מ-1765 - הוותיקה בתצוגה. כדאי לחפש אותם באזור ההיסטוריה של סניף לונדון.

האם אפשר לראות את מארי טוסו עצמה במוזיאון?

כן - פעמיים. בסניף לונדון מוצג הדיוקן העצמי שיצרה בגיל 81: דמות אישה קטנה עם משקפיים ושביס שחור, לרוב סמוך לכניסה או לאזור ההיסטוריה. מבקרים רבים חולפים על פניה בלי לדעת שזו המייסדת, בעבודת ידה שלה - אחת התמונות המקוריות ביותר שאפשר לצאת איתן מהביקור.